חלון הזדמנויות למפנה בחינוך

משהו מוזר קורה לנו בישראל. אולי בגלל מזג האוויר החם, בכל עת שמישהו מזיז פסיק או תג בחינוך - מיד מודבקת לזה מילה רבת רושם. כך בימים האחרונים, שבהם נדונה הצעה לפזר את ימי החופש שקוצצו בקיץ אל ימי שישי, תואר הרעיון כ"מהפכה בחינוך" – לא פחות.

עוד בערוץ הדעות:

דברים שרואים מהמטבח לא רואים מהמשרד / ניר כץ

כולנו משלמים על ניצול עובדים / רוני מרגלית

פוליטיקאים מבינים את הצורך במענה לתחושה הציבורית שהחינוך חשוב, אבל הם גם יודעים לנצל את הרדידות הישראלית המצערת בתחום. המילה "רפורמה", שפירושה ארגון מחדש או עיצוב מחדש, לא התרחשה בישראל מאז ימי ראשית המדינה.

השנה ימלאו 60 שנים לחקיקת חוק החינוך הממלכתי שהיה באמת מהפכה בחינוך. ההיגיון הממלכתי שרווח אז בכל התחומים, חייב גם את הנחלת חינוך משותף לכלל ילדי ישראל אשר חלק גדול מהם היו אז עולים חדשים. כך אולצו זרמי החינוך של היישוב הישן להתאחד ולוותר על צביונם הייחודי. בשל פשרה פוליטית, רק הציונים הדתיים זכו לסעיף קטן בחוק המאפשר הקמה של בתי ספר ממלכתיים דתיים, שבהם, בנוסף לחינוך הממלכתי הרגיל, יקיימו גם אורח חיים דתי.

המערכת המסואבת ביותר

מערכת החינוך הממלכתית היא ממשלתית-ריכוזית, שבה הרשויות המקומיות אינן אלא שחקן משני המטפל טכנית באחזקת בתי הספר. הממשלה היא הקובעת את תכניות הלימודים, משלמת את שכר המורים, וגם המפקחת בעצמה על בתי הספר שלה. בשנות ה-50' היו כמה יתרונות לריכוזיות. 60 שנים אחרי, ושום שינוי מהותי לא התחולל. החינוך הפך למערכת הממשלתית הגדולה ביותר והמסואבת ביותר. השכר הממשלתי הריכוזי למורים הוביל לחוסר יעילות משווע, לשחיקה בשכר ולצניחת מעמד המורים.

אפשר לשנות את זה. למעשה, 60 שנים אחרי המהפכה האחרונה בחינוך נפתח חלון נוסף: שר החינוך החדש וגם ראש הממשלה יודעים בדיוק מה צריך לעשות. שניהם יודעים שכל השינויים שבוצעו עד היום לא היו אלא שריטות קלות במכונה. שניהם העלו על הכתב את רעיונותיהם למפנה כולל במעמד בתי הספר ולפיו החינוך יהיה ציבורי, אך לא ממשלתי-ריכוזי. מפנה שיציב את בתי הספר הציבוריים בראש, יחזק את המורים בתוך בתי הספר ויאפשר למנהלים לנהל. כך מקובל בכל מערכות החינוך המובילות בעולם, וילדי ישראל כולם מחכים היום יותר מתמיד שהמערכת בת ה-60 תפקח עין.