חסיד של חלב: הפרות הקדושות של דובדבני
הרפת של יוסי דובדבני מתנהלת על פי ההלכה: הוא אוכל רק אחרי שהפרות קיבלו את שלהן, ובשבת הן נחלבות על ידי עובדים לא יהודים. דובדבני, מומחה לחלב ודור שלישי לרפתנים חרדים, לא מוכן שיקראו לו פרזיט, וחי 24 שעות בין הרפת לבית הכנסת
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
בכיכר הצמודה למשק של משפחת דובדבני, מדווש לאִטו קשיש חרדי בפרַאק בדרכו לתפילה. השלטים מסביב לרפת מזהירים את הפולש הסקרן מעבירה ההלכתית של "השגת גבול", ובמשרד המשפחתי, ליד ערימות של מסמכים, שלושה זוגות מגפי רפתנים גדולים ושחוקים, מעידים כי הגעתי למקום הנכון.
יוסי דובדבני הוא איש עסוק: 24 שעות ביממה בתפקיד. "פרה נפצעת, המלטה קשה, גנבי בקר בלילות. רפתנות זה לא כמו פעם, משהו שעושים בדרך לשדה ובחזרה, היום אנחנו משועבדים לרפת לגמרי".
באומרו "אנחנו", מתכוון דובדבני לו עצמו, לאביו ולדודו, החולקים את האחריות לטיפול במאות הפרות של המשק המשפחתי. אבל מסתבר כי הנטל העיקרי, מוטל על דור ההמשך, קרי יוסי דובדבני. "כמו שאשתי קמה בלילה לתינוק, אני קם לפרות, אין מצב שאני ישן יותר מארבע שעות רצוף", הוא אומר.
400 המטר שבין הרפת ובית הכנסת
דובדבני הוא דור שלישי לחרדים חלוצים, אלה שהגיעו ליישב את ארץ הקודש ללא קשר להרצל, או ליתר דיוק, למרות הרצל. סבו, אברהם דובדבני ז"ל, הגיע לישראל מפולין ערב מלחמת העולם השנייה. בתחילה חבר ל"פועל המזרחי", אך בהמשך העדיף את יישובי פועלי אגודת ישראל", תנועה התיישבותית חרדית, שהקימה בשנים הראשונות של המדינה עשרות מושבים, ובהם גם את בית חלקיה.
לדברי דובדבני, רוב חייו מתנהלים בבין ארבע-מאות המטרים שבין הרפת לבית הכנסת שבמושב. "באורח חיי אני לא הולך לקולנוע או למסעדות. וכשיש תשעה ילדים, שחלקם ילדי אומנה, ויש תפילות ושיעורי תורה, אז לא נשאר כמעט זמן פנוי. מדי פעם אני מרשה לעצמי קפיצה לחמי יואב, ופעם בשנה אני נוסע עם המשפחה לחופשה קצרה בצפון. בחו"ל הייתי פעם אחת, כנסעתי לקברי צדיקים, והתחרטתי על הנסיעה.
"החיים שלי, כל מה שחשוב לי, נמצא כאן - הפרנסה ברפת והילדים. בגיל 40 הגשמתי את כל החלומות שהיו לי, כולל החלום הגדול ביותר: להיות רפתן".
הח"כים החרדים נלחמו על תקציבי ישיבות, לא על רפתות
דרכו של דובדבני לרפתנות לא הייתה סוגה בכדי חלב. "לא רצו שאני אהיה רפתן נקודה. בשנות התשעים,
בגלל הרפורמה בענף החלב ומדיניות המכסות, רפתנים במושב סגרו את הרפתות שלהם, ואני נאבקתי קשות כדי לקבל את הזכויות שלהם ולהיכנס כשותף לעסק המשפחתי. בינתיים עבדתי ברפת כשכיר, התחלתי ממש מלמטה כפועל פשוט, משם התקדמתי ולמדתי.
"רפת בישראל הייתה מאז ומעולם פרס. טובה שחילקו אנשי השלטון למקורבים לצלחת. מפא"י נתנו לקיבוצים, המפד"ל נתנה לקיבוץ דתי - אם אין לך כוח פוליטי לא תקבל אישור. חברי הכנסת החרדים נלחמו על כסף לישיבות, את הרפתות לא זכרו שם. רובם אפילו לא ידעו שזה משהו שצריך לבקש או להיאבק בשבילו. אני נאבקתי, הפכתי את כל העולם כדי להיות רפתן, רפתן חרדי".
למה לא בחרת לעסוק במשהו אחר?
"השופט אהרון ברק אמר: 'טול מאדם את החופש לבחור מקצוע ונטלת ממנו את טעם החיים'. ראיתי ברפתנות יותר מטעם החיים. לבן אדם יש שמונה שעות שינה, ובשאר הזמן הוא בעבודה. רציתי לעשות את מה שאני אוהב. את מה שאבא שלי וסבא שלי עשו ועושים".
קודם הבהמות, אחר כך הבעלים
לדובדבני יש לא מעט ביקורת כלפי ענף החלב. "העבודה הייתה יכולה להיות קלה בהרבה לו הייתה יותר הוגנות בשוק הזה. לצערי חקלאות הופכת להיות לענף של אוליגרכים שבו הרווחים הולכים למעטים, שמעבידים את השאר כפועלים שחורים".
"יש בישראל מונופול מאוד חזק בענף הזה. יש פה גם הטעייה של הציבור. שימי לב מה כתוב ברשימת המרכיבים של גבינה בסופר: יש את ה'גבינות גבינות' שעשויות ממים, מלח וחלב, ויש את ה'כאילו גבינות' שבהן מוסיפים חומרים שמורידים את אחוז החלבון במוצר". לדבריו, גם מוצרי החלב המועשרים, הם בסך הכל "טריק כדי למכור לצרכן מוצר מיותר במחיר מופקע ונטול פיקוח".
גם תחום הכשרות בענף מעלה לדובדני את לחץ הדם. "הונאה ציבורית, חד-משמעית. שמים כמה מצלמות
בעסק שמתנהל כולו בחילול שבת, וקוראים לזה חלב מהדרין. לא כשר, מהדרין: אם יהודים דתיים או חרדים יחלבו בצורה כזו, מחר מורידים להם את התעודה. אני לא מבין, אם זה מותר, אז למה לא לכולם? ואם לא, אז מישהו בהכשרי המהדרין עובד על הלקוחות שלו בעיניים".
המשק של משפחת דובדבני, מיותר לציין, מתנהל על פי כל כללי ההלכה עד לאחרון שבהם. שבת נשמרת כהלכתה, והפרות נחלבות בשבת על ידי עובדי המשק הלא יהודים, כדי למנוע "צער בעלי חיים".
דובדבני מקפיד שלא לאכול לפני שהפרות מקבלות את מנת החציר שלהן. "זה איסור מפורש. על פי ההלכה, קודם הבהמות צריכות לקבל את האוכל, ורק אחר כך הבעלים. לכן, אם חלוקת האוכל היא במשמרת שלי, אני רק שותה קפה, ואוכל רק אחרי שהפרות קיבלו את המנה שלהן".
לא מפתח קשרים רגשיים
הרפת של הדובדבנים מייצרת כ-2 מיליון ליטרים חלב בשנה, ורוב הסיכויים שכל אזרח ישראלי לגם לפחות פעם אחת מהתוצרת של הרפתן החרדי מבית חלקיה. בגאווה הוא מציג בפני את מדדי איכות חלבון החלב של פרותיו, ומגלה כי הרפת שלו זכתה במקום ה-13 בישראל.
בלילות הוא נאבק עם כנופיות גנבי בקר שעבורם הרפת שלו, היא מקור פרנסה מועדף. "הם באים מהשטחים ופורצים, לא עושים חשבון, אני בבית והם באים ולוקחים. רק השבוע הרימו לי שתי עגלות. כלב השמירה שקניתי ממש לא יעיל, הוא מעדיף לישון, פורצים או לא", הוא מספר.
"גם משמר הגבול ומשטרת ישראל לא עושים כלום. מזל שאני לא מחזיק נשק, אחרת עוד הייתי משתמש בו. את אף אחד במדינה לא מעניין מה עוברים פה החקלאים".
במהלך הסיור שלנו ברפת הוא משקה את העגלות, מצנן את האימהות ועורם חציר שהתפזר במחלקת ההרות. הוא מרשה לעצמו ללטף את בנות טיפוחיו, אך לא להיקשר אליהן רגשית. "רפתן טוב מכיר את ההיסטריה של הפרה בעל-פה: מה עבר עליה, מי ההורים שלה מי הצאצאים שלה. קשר רגשי? הייתה לי עגלה מיוחדת שגנבי בקר לקחו, מאז פיתחתי מרחק. יותר טוב, פחות כאבי לב", הוא אומר.
עד מהרה הוא מתגלה כמקור ידע בלתי נדלה בכל הנוגע לחלב. "זה התחביב שלי. אני יודע כל מה שקשור בחלב, החל ממחקרים מדעיים ועד למובאות מהתורה. הייתה תקופה שגם למדתי גבנות במכללת רופין, אז גם את התחום הזה אני מכיר טוב מאוד. אני מבקש ממדענים לשלוח אלי כל פרסום שיוצא על חלב ולומד אותו עד הסוף. אם אנשים היו יודעים יותר על הנוזל הזה ועל האיכויות שלו, הם היו שותים אותו הרבה יותר".
הייתי סוג ב' בצבא
השיח הפוליטי מגיע גם למושב השקט והמרוחק, ודובדבני שומע כיצד מכנים אותו ואת חבריו למגזר "פרזיטים" - ולא יכול לשתוק: "ממתי קצבת ילדים זה הכנסה? זו אולי עזרה קטנה, אבל לא יותר. לפיד נולד עם כפית זהב בפה, לי יש לי תשעה ילדים, וחד משמעית, הורות זה לא כסף, הורות זו אהבה, זה תשומת לב".
"מדברים על צבא? אני אספר לך על צבא. הגעתי לצבא כי לא הסכמתי לחתום שאני אברך כולל.
רצו לשים אותי ברבנות, מה זה רצו? הכריחו. אני רציתי שריון, אז שלחו אותי לזיקים. חנוכה, שנת שמיטה בלי אוכל, חור ליד עזה ומפקדת שהמטירה עלי ניבולי פה, שבחיים לא שמעתי.
"חרדים לצערי יכולים להיות רק סוג ב' בצבא, בגטאות שיבנו בשבילם. מדברים שם בשפה זולה ומכוערת שמתאימה למקומות לא מהוגנים. הצבא זה מקום של אנשים שדורשים להתגלח יפה, אבל לא לנקות למפקדים את הפה. יש לי ילד בן 18 שגדל כמו פרח בישיבה - רוצים שאני אשלח אותו לשם שייהרס?"
דובדבני יכול היה להמשיך עוד הרבה, אלמלא אביו, שמציץ למשרד בביישנות, ומזכיר שעגלת החציר להאכלת הלילה מחכה. "אני יוצא להתפלל מעריב, היא מוכנה", הוא אומר. זה האות לסיום השיחה. "העבודה מחכה", הוא מוסיף, והגעייה ברקע מאשרת את דבריו.
לפנייה לכתב/ת 
