מה נפוץ יותר: תאונות דרכים או שבץ מוחי?

תאונות דרכים הן מפגע נוראי. אחד הסיכונים הגדולים ביותר לבני אדם בחברה המודרנית. חייבים להילחם בהן. להשקיע בהרתעה, בחינוך הנוער. חייבים להשקיע בתשתיות. ואולי אלה שטויות!

לטורים האחרונים של ד"ר אושי שהם-קראוס :

לפעמים, להיות אגואיסט, זה מוסרי

להציל חולי סרטן ממוות? פשוט שאלה של ניסוח

בנקאי תמיד נראה בנקאי? כלכלה וטעויות בשיפוט

טוב, לא שטויות, לא צריך להגזים. אבל אולי סוכרת יותר מסוכנת ואולי אסטמה. מה מפחיד יותר? תאונת רכבת, פיגוע טרור או אולי שבץ מוחי?

בטור הזה נמשיך לדבר על כלכלה התנהגותית ונסיר את הכובע בפני הפרופסורים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי ז"ל.

יוריסטיקות

אני חוזר שוב על ההקשר הכללי של כל הטורים על כלכלה ההתנהגותית. בני האדם, כך חושבים הכלכלנים מהזרם המרכזי, הם רציונליים. הם תבוניים. כך גם אנחנו, הכלכלנים (חושבים הכלכלנים על עצמם).

מומחים, כך אנחנו חושבים, הם מומחים. הם יודעים מה הם עושים. ונתונים הם נתונים. אנשי הכלכלה ההתנהגותית באים להראות לנו ולכלכלנים המומחים שהעניינים האלה יותר מורכבים.

לא, הם לא רוצים לזרוק את כל התיאוריה הכלכלית לפח. כן, הם כן רוצים להרחיב את התפישה שלנו לגבי התנהגות אנושית.

אחד המושגים המרכזיים שפיתחו כהנמן וטברסקי הוא מושג ה"יוריסטיקה". כתבתי על זה כאן. יוריסטיקה היא סוג של כלל מחשבתי-פסיכולוגי לא מודע. היא מעין קיצור דרך שעוזר לנו להתמודד עם כמויות המידע שהשכל שלנו והחושים שלנו מוצפים בהם.

בדרך כלל יוריסטיקות מסייעות לנו בהתמודדות מול שטף המידע, אבל לא מעט פעמים הן מטעות. בטור הזה אני מבקש להציג את יוריסטיקת הזמינות. איך פועלת היוריסטיקה הזאת? ובכן, זה די פשוט; היא מתרגמת שאלה כמותית לשאלה של זמינות המידע לזיכרון שלי.

הנה - מה נפוץ יותר, מוות בתאונה או מוות משבץ מוחי? ובכן, הנתונים הרשמיים מראים שמוות משבץ מוחי (Stroke) נפוץ יותר כמעט פי שניים ממוות מכל התאונות גם יחד. אבל שמונים אחוז מהנשאלים ענו שמוות מתאונה נפוץ יותר. למה ואיך זה קורה? למה אנחנו טועים?

ובכן, מוות מתאונה זמין לנו יותר. הוא קופץ מהר יותר לזכרון. הוא בוטה יותר ודרמטי יותר. אנסה להסביר שוב; המחשבה שלי, ככה טוענים כהנמן וטברסקי, פועלת ככה: כשאני בא להעריך כמות של אירועים, כלומר, להעריך כמה תאונות דרכים מתרחשות במדינה לעומת כמה מקרים של אירוע מוחי קורים, אני הרי לא סופר. אני לא רובוט ממוחשב שיש לו את כל הנתונים ואני לא מכונת סבירויות. איך אני עונה לשאלה הזאת שצצה לי בראש?

ובכן, אני סוקר את הזכרון שלי ורואה מה קופץ לי הכי בקלות. במקרה של אירוע מוחי ותאונת דרכים, יותר קל לי וזמין לזיכרון לדמיין מראה של תאונת דרכים מאשר של אירוע מוחי. ולכן, אני משוכנע שיש יותר תאונות דרכים. אבל זו טעות.

תקשורת

אבל איך זה, אנחנו שואלים, שאני חשוף יותר לתאונות דרכים מאשר לאירועים מוחיים? ובכן, אחת התשובות תגיד שאני מוצף בדימויי תאונות דרכים יותר מאשר בדימויי אירועים מוחיים. תחשבו כמה עוסקת התקשורת בתאונות דרכים; הטלוויזיה, העיתונות הכתובה ואתרי אינטרנט.

חישבו על כותרות ענק גם ב-ynet, שמתארות תאונות דרכים נוראיות. משפחה שלמה נמחקה. אימא השאירה יתומים. לעומת זאת, כמה פעמים מתארת התקשורת מקרים של אירוע מוחי?

לכלי התקשורת דינמיקה משלהם ואינטרסים משלהם. העיתון חייב לעניין ואירועים דרמטיים מעניינים אותנו יותר. לכן, העורכים בעיתונות לא יכניסו לכותרת ראשית סיפור אישי של לוקה בשבץ, אלא תיאור תאונה.

ואנחנו, ובכן, אנחנו נתרגם את הקלות שבה אירוע טרגי כזה (של תאונת דרכים) קופץ לנו לראש, להערכה שגויה שיש יותר תאונות מאירועים מוחיים.

אז מה קורה אצלי בראש? ובכן, שוב, הזמינות של העניין בתקשורת, והמכה הרגשית הקשה שקריאה על מוות בפיגוע מכה בך, כל אלה מטעים אותך (אותנו) להניח שמוות כזה כאילו מסוכן יותר. זמין יותר ורלוונטי יותר עבורנו.

בעצם, אילו היינו יצורים לגמרי רציונליים, או אולי רובוטים, היינו צריכים לחשוב ככה: "בוקר טוב, הנה סטטיסטיקות יומיות: אתמול מתו אלף איש מסוכרת. חמש מאות איש משבץ. עשרה אנשים מתאונת דרכים. ושבשנה האחרונה עשרים אנשים נהרגו מפיגועי טרור.

"לכן - אל תאכל ממתקים, עשה ספורט וכן, הסתכל ימינה ושמאלה כשאתה חוצה את הכביש. וגם, כדאי לפחד ממחבל מתאבד".

אז למה אנחנו נותנים לילדים שלנו ממתקים אבל להוטים כל כך ללמד אותם זהירות בדרכים?

סיכונים

ובכן, אנחנו לא מחשבים נכון סיכונים. זו המסקנה של החוקרים וזה מה שהצגנו עד עכשיו. אבל, כאן נשאלת שאלה פילוסופית מעניינת, האם סיכון ממשהו הוא עניין אובייקטיבי? מהו "סיכון מסוכן" (תסלחו לי) יותר; פיגוע טרור או מוות מסוכרת?

מומחים וחוקרים שנעזרים בסטטיסטיקות יגידו משהו כזה: ברור שסוכרת היא מפגע מסוכן יותר. אנחנו חוקרים אובייקטיבית ומגלים שהיא הרבה יותר נפוצה. הנה, הם יגידו, המסקנה שלנו היא שבמקום להוסיף כסף לתקציב הבטחון לצורך מלחמה בטרור, אנחנו צריכים להשקיע בחינוך הציבור להימנע מסוכר לבן.

במקרה הזה, המומחים מודדים באופן כאילו "קר". הם מודדים באמצעות המדד של חיי אדם. אנחנו, הציבור, לעומת זאת, מודדים בצורה אחרת. אנחנו חווים את הדרמטיות של האירוע (מוות בפיגוע הוא "בוטה" יותר ו"דרמטי" יותר). מוות מסוכרת, אפשר להגיד, הוא מוות שכאילו "מגיע" למי שמת ממנו (תסלחו לי באמת, אני מגזים בכוונה לצורך ההבהרה).

מי שמת מסוכרת זה בדרך כלל אדם שהקפיד פחות על הדיאטה נטולת הסוכר שמאזנת את הסוכרת שלו. (שוב, סליחה. אני לא באמת מבין בסוכרת ובטח לא חושב שמוות מסיבוכי סוכרת הוא צודק. אני מעוות לצורך הדגמה). לעומת זאת, מוות בפיגוע הוא פחות "פייר". הוא מקרי. הוא תפס אותך ממש במקרה. לא עשית כלום. לכן, זה כאילו "פחות מגיע לך". הוא כאילו פחות בשליטה שלך. אין לך "דרך הוגנת" להמנע ממנו.

אז שוב. המומחה יסתכל בעיניים רובוטיות (או רציונליות והגיוניות לגמרי) ויגיד; "סוכרת היא סיכון אובייקטיבי, כי היא ממיתה יותר אנשים". הציבור יגיד (שוב לצורך המחשה): "פיגוע הוא סיכון גדול יותר. הוא אקראי ובוטה והוא מפתיע ולכן מסוכן יותר".

אז מי צודק? האם באמת ניתן להגיד על המושג "סיכון" שהוא מושג אובייקטיבי? האם התקשורת מעוותת את המציאות ומפריעה לנו לחשוב בהגיון? או, אולי המומחים מנתקים מהמשוואה גורמים רגשיים שהם דווקא רלבנטיים? נקודות למחשבה.

הפניות קריאה

אני שמח לספר על צאתו לאור של ספר חדש שעוסק בכלכלה התנהגותית. מדובר בספרו של דניאל כהנמן, "לחשוב מהר לחשוב לאט" שיצא בהוצאה משותפת של הוצאת מטר והוצאת כנרת. בעיני, הספר הזה הוא הספר הכי טוב בעברית על כלכלה התנהגותית. הוא קולח, קריא ומאוד אינטליגנטי.

ומה הוא לא? ובכן, הוא לא "מדעי" ולא "מדויק" כמו הספר הותיק יותר של כהנמן בעברית "רציונליות, הוגנות ואושר: מבחר מאמרים" שיצא בהוצאת "כתר" ואוניברסיטת חיפה. והוא לא מדליק, כמו הספרים של פרופסור דן אריאלי.

דן אריאלי (זה שכותב בכלכליסט טורים מרתקים על תופעות כאלה) פרסם את הספרים הבאים: "לא רציונלי ולא במקרה" ו"לא רציונלי ולא נורא" בהוצאת מטר. אלה ספרים קולחים, מדליקים ומרתקים. כיף לקרוא. כל קורא והסגנון שמתאים לו.