פעם היה יותר קל להיות הורים? שטויות במיץ

מדי פעם, כשאני יורדת לגינת המשחקים של ילדיי, קוראת כתבות בענייני הורים וילדים או מזדמנת למקום בו מבוגרים יכולים לקטר על הצאצאים שלהם בעוד אלה עסוקים במשהו אחר, אני שומעת ש"פעם נשים לא עבדו, היה נורא קל לגדל ילדים והיום נורא קשה".

עוד כתבות ועידכונים בפייסבוק של ynet

אמהות ואבות טרוטי עיניים ומוטי קריירה, אנשי עמל שמטפלים בדור הבא, עבדי אוברדראפט וספקי במבה וג'ימבורי לכל דורש: כולם משמיעים את המנטרה הזאת מתוך אמונה עצומה וסוג של סיפוק בעצם הבנת הקושי שלהם והשוואתו לקלות הבלתי נסבלת של "פעם".

עוד טורים של אריאנה בערוץ הורים:

פדופיליה ברשת: המחיר שתשלמו על קצת שקט מהילד

כינים: אל תחשבו אפילו להאשים את ההורים

פייסבוק הוא לא מקום לילדים

ובכל פעם שאני שומעת את הדברים, גואה בי הג'ננה ועימה הרצון להבהיר שאלה שטויות במיץ, אבל הרי קול המון כקול שדי, ומי אני שאתווכח עם תבונת ההמון?

אלא שהצורך להתווכח גובר. דקה לפני ש"פעם היה נורא קל" הופך לסוג של המנון להורים, ואפשר יהיה רק לשמוע אותו או לשיר אותו ולעמוד בדום מתוח כל הזמן - הרשו לי לומר לכם, הורים מקטרים יקרים - שטויות במיץ.

שעות של עבודה למען חיתול אחד

קרה שאל הרפתקת ההורות הצטרפתי בגיל מאוחר יחסית, דור שלם בערך מחברותי לספסל האמהות בגן השעשועים, ואולי משום כך זכרוני ההיסטורי קצת יותר עמוק משלהן. ואולי הוא עמוק יותר מפני שאני בת דור רביעי לנשים עובדות שגידלו ילדים, ולכולן היה קשה יותר מאשר לי.

אמי הביאה אותי לעולם במדינה קומוניסטית נחשלת בה אי אפשר היה, באותן שנים, להשיג חיתולים אפילו בשוק השחור. כדי ליצור חיתול היה עליה לנסוע בחשמלית שעה וחצי לחנות בדים ממשלתית, לרכוש בה יריעות של ליגנין (בד תחבושות), לנסוע הביתה שעה וחצי, לגזור את היריעות, להשחיל חוט בזינגר, מכונת התפירה המכנית, לקפל שש עשרה שכבות של ליגנין זו על גבי זו ולהריץ מתחת למכונה בתפר קאפיטונה (כמו של שמיכות מלאות פוך) וכך, אחרי חצי שעה לפחות של תפירה, נולד חיתול. אחד.

את החיתול הזה צריך היה לכבס. כל פעם בדוד מלא מים שהיה צריך להרתיח. ולפני כן, תסלחו לי, להיפטר מעודפי הקקי ולנקות את האסלה ואת הידיים. לקרצף בקרש כביסה, להתבוסס בדטרגנטים לא ידידותיים לעור הידיים, לתלות, ליבש, לקפל, לחתל וחוזר חלילה.

וככה, עשרה חיתולים בערך כל יום, אלה שהגנו מפני דליפה ואלה שהגנו מפני פליטה והחיתול-שמיכי. אמי עשתה את כל זה בלי לקטר, מפני שזו הייתה דרכו של עולם, וזה היה עולמה. את נעלי הבית הזעירות שלי סרגה לבד, את שמלותי תפרו היא וחברותיה, ובזמנה החופשי - כל יום - אמי צעדה לעבודה במשרה מלאה כמהנדסת מכונות במשרד הבינוי בבוקרסט. איפה הייתי אז? תחילה, בטיפולה של דודה של אמא שיצאה לגמלאות. אחר כך במעון יום, כמו כל בני דורי שנולדו שם.

סבתא שלי, אנה אלברכט ז"ל, ניהלה ביחד עם סבי עסק משגשג לפורצלן איכותי. היא כרעה ללדת בבית, כי בזמנים ההם בתי החולים נחשבו מטונפים מדי עבור בורגניות הגונות. עם בנותיה עברה ניתוחים קשים ומסוכנים (שקדים! קילע! סכנת נפשות בתנאי הרפואה הכירורגית של פעם), משברים שלא טופלו על ידי אנשי מקצוע, חצי מלחמת עולם עד שמתה - ולא, לא היה לה יותר קל. להיפך.

בנוסף לכל המטלות הפיזיות שאמי עמדה בהן, היה על סבתא אנה לשמור על בנותיה מפני מורות אנטישמיות בבית הספר ופיתויי התבוללות והוללות, וגם להקנות להן דעת. בזמנה החופשי לימדה אותן צרפתית ונגינה בפסנתר, תפירה ורקמה וסריגה ונימוסים נאים. מה שכן, היא לא צפתה ב"האח הגדול" כי לא היה אחד כזה, עד שהיטלר הגיע.

אמא שלה, סבתא דינה שפיגל ז"ל, שתבונת כפיה מלווה אותי עד היום באמצעות זוג מספריים ישן נושן שהיה שייך לה, הקימה ביחד עם סבא-רבה מרדכי בית חרושת לסודה. עד יום מותה ניהלה את החשבונות ביד רמה, יום יום.

ארבעה ילדים היו לה, ולעומת סבתא אנה חייה היו גהינום של ממש. היא היתה צריכה להילחם על זכותה להתקבל בסביבתה כאשת עסקים לגיטימית, להיות רעייתו המסורה של סבא-רבה שגם מעמלנת ומגהצת לו את הכותנות כל יום ולא חושבת לרגע על שוויון בנטל, להיות מי שאחראית בבית לכשרות בד"צ ולחינוך יהודי של הבנים הפוחזים שלא קמו בזמן להניח תפילין: מחמש בבוקר עד צאת הנשמה, אלה היו חייה. והיא אהבה אותם מאוד. בכל התמונות שלה, למרות שבזמנים ההם היה מקובל להרצין למצלמה, יש לה חיוך ענק ורואים שהיא מתאפקת לא לצחוק.

וכמוהן, אמהות צעירות יקרות ומקטרות, היו מליונים. כל הנשים העניות עבדו: מי בשדה ומי במריטת נוצות אווזים, מי בשוק ומי בקרצוף רצפות של עשירים. וגם בבית, כמובן. כל הנשים הבורגניות עבדו, כי היה עליהן לנהל חיים פיזיים מסובכים ובתים עתירי-תחזוקה בעידן שלפני תרבות הצריכה והאינסטנט והסינטטי. העשירות עבדו בפילנטרופיה. וכולן גידלו ילדים בתנאים קשים, תוך כדי חובה מתמדת לשמור עליהם מפני חוליי הסביבה. רק החוליים השתנו מאז.

וכך היה לאורך כל ההיסטוריה. מה נראה לכם שחווה עשתה בזמנה הפנוי, צ'אטים עם נחשים? סביר יותר שרדפה אחרי עולליה במבוכי גן העדן וקטפה אותם מעצים שניסו לטפס עליהם פעם אחר פעם. וכשאמר לה האל הטוב, בעצב תלדי בנים - בטח התריסה נגדו שהעצב של הלידה זה כלום לעומת המאבק המתמשך הקרוי גידול ילדים.

הגיע הזמן תבינו: ילדים זה לא גן עדן

כל האמהות שלי, עד חווה בעצמה, ידעו משהו שאיכשהו נשכח בדורנו: ילדים זה לא גן עדן. ילדים זה לא פיקניק. ילדים הם אחריות קשה מאין כמוה לכל החיים. והן המשיכו ללדת ולגדל ילדים מפני שידעו גם כי אין אושר גדול כמוהם. והן לא קיטרו.

לפעמים, בסוף יום עבודה, אחרי שצאצאיי שבו ממוסדות החינוך ותבעו את כל תשומת ליבי עד לרגע שעצמו את עיניהם ושוב נראו כמלאכים, אני מותשת נורא. עד כדי כך שאין לי כוח לחבר משפט תבוני, או לקפל כביסה, או לצפות באיזה דרעק בטלוויזיה.

אבל לקטר? למה? הלא בחרתי לגדל ילדים. איש לא הכריח אותי. ואיש לא סיפר לי שיהיה קל, ואני לא התפתיתי להאמין שיהיה, או לרצות שיהיה. ילדים הם האתגר הגדול ביותר שאנשים מן השורה יחוו בחייהם. בימי קדם, עכשיו ובעתיד.

הצרה הגדולה של אמהות הדור הזה איננה העובדה שהן רוצות גם קריירה וגם אמהות ושהכל יהיה מתוקתק כמו בז'ורנלים. גם לא הלחץ החברתי לחיות כך, שבאמת נעשה בלתי אפשרי ותובעני מדי. הצרה - כך נדמה לי - היא שהן רוצות את כל זה, וגם את החיים שהיו להן לפני כל זה.

כלומר, שלושה חודשים אחרי הלידה להיראות כמי שלא ילדו מעולם, ושישה חודשים

לאחריה להתנהג כאילו לא ילדו מעולם, כאילו באמת מגיע להן - אחרי העבודה - המון זמן פנוי למשחקים משלהן עם חברות ושופינג וגאדג'טים, ושעות איכות ארוכות ומענגות ומכורבלות מול הטלוויזיה ועם הבנזוג, שגם הוא חושב שמגיע לו להיות מי שהיה לפני שנהיה אבא. ושנה אחרי הלידה, למצוא את עצמן תוהות איך לא חשבו שיהיה מתיש כל כך , וכמה קשה להיות אמא בימינו וכמה היה קל פעם.

פעם היה קשה, לא קל. אבל פעם, הקושי נחשב (בצדק) לחלק בלתי נפרד מן ההרפתקה הקרוייה "חיים". בעולם האינסטנט, הקושי הוא אוייב והקיטורים הבלתי פוסקים הם נשק במלחמת המאסף שאמהות מנהלות נגדו.

יקירותיי, קבלו עדכון: הנשק לא עובד, ובמערכה הזאת הובסתן. קשה? וודאי. לא כמו פעם, בטוח. עכשיו רק תסבירו לי למה חשבתן שיהיה קל.