הפסיכולוג שפיטר את אלוהים
אנשים שהם מרכז היקום, ושאינם מסוגלים לקחת אחריות - פוגשים מטפלים שאין להם אלוהים, במפגש שנידון לכישלון. אם אתם מחפשים הקלה, דעו שיש שבעה צמתים שאי אפשר לעבור בלי האל, וגם אלף טיפולים לא יועילו. לתשומת לב הפסיכולוגים
פיטוריו של אלוהים, בתחילת המאה העשרים, היו מוקדמים מדי. הם הביאו בתחילה להקלה אצל הסובלים מרגשות אשם ותודעת חטא כוזבת, אבל כמה עשרות שנים מאוחר יותר, הוצאתו של אלוהים מן החינוך והפסיכולוגיה יצרה הפרעות חדשות: אנשים שחושבים שהם במרכז העולם, ומתקשים מאוד ליצור קשרים אנושיים שאינם סובבים סביבם. אנשים שאיבדו את גבולותיהם, ואין להם מי שלפניו הם צריכים לתת דין וחשבון, ואנשים שחייהם נעדרי ערך ומשמעות.
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
אלוהים חסר היום בטיפול. מטופלים רבים מבקשים אותו, אבל המטפלים - נאמנים לדתם החדשה העובדת את האדם הגדול (בגרסה המודרנית) או המיוחד (בגרסה הפוסט-מודרנית) - לא מרגישים ולא שומעים.
ישנם שבעה צמתים בתיקון אדם שכמעט אי אפשר לעבור אותם בלי אלוהים. המחסומים שאיננו יכולים לעבור, נשארים אתנו כשאלות שאיננו יודעים לפתור.
1. למה איני יכול לעזוב קשר או מקום שרע לי בו?
"מי שאינו עובד אותו, עובד את זולתו", כתב במאה ה-11 בחיי אבן פקודה, מחבר "חובות הלבבות". כולנו מנוהלים
מול משהו שאנחנו חושבים שהוא בעל הסמכות בעולם. בתחילת המאה העשרים הציעו לנו את הלאום או הסוציאליזם, המדע או המשפחה במקום אלוהים. באמצע המאה העשרים הסתבר שכל אחד מאלה יצר בית סוהר חדש שהיה אכזרי כמו הכלא הדתי.
יש פעמים שבהן אנו שואלים את עצמנו למה אדם בוחר להישאר עם הורה נורא, או בן זוג אנוכי, או ילד מתעלל, או מעביד נצלן. עם שאלה דומה התמודדו פרשני סיפור יציאת מצרים: האם עם העבדים אינו יודע שיכלה את שארית ימיו בעבודת פרך? האין הוא מבין שהגזרה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", משמעותה כליה? למה לא נמלטו ממצרים?
מסקנתם הייתה שהעם העברי איבד את אלוהיו והתנהל מול פרעה מתוך אמונה שהוא נציגו הבכיר של האל עלי אדמות, אם לא האל בעצמו. מכות מצרים נועדו, לכאורה, לשכנע את פרעה לשלח לחופשי את העם העברי. אבל פרעה לא השתכנע. מי שהשתכנע היה העם העברי.
משה הוכיח לעמו כי פרעה אינו בעל הסמכות הגבוהה ביותר. "עבד אדוני", כתב רבי יהודה הלוי, "הוא לבדו חופשי". כשנשאו העברים עיניהם לאלוהים, הם גילו שפרעה הוא אל כזב. זהו לבו של הרגע המפתיע בתהליכי תיקון שבהם, ביודעין או שלא ביודעין, האדם חופשי כי מצא אלוהים.
2. למה איני מצליח להבין את עצמי למרות הטיפולים שעברתי?
אנשים באים הרבה פעמים לטיפול כדי לגלות סוד על עצמם שיסביר את חוסר שייכותם, או פחד המלווה אותם. חופרים בהריסות של בית ישן, או מציצים לצד האפל של האישיות שלהם. הסוד ההולך ונחשף עשוי לגלות להם מישהו אחר שמסתתר בתוכם. הם נעצרים, מבועתים מול אמת שאולי לא יוכלו לשאת, ונמלטים או מבזבזים שנים לפני דלת שאותה לא יפתחו.
אדם בא לטיפול כדי לעזור לעצמו, ועצמו עשוי ללכת לו לאיבוד שם. מי שיש לו רק את עצמו אינו יכול להיוותר אפילו לרגע בלי "אני" שהוא מכיר. לצדיק המושלם אסור להכיר את צדדיו הנבזיים.
התרבות שפיטרה את אלוהים, שיווקה "אני" כוזב לבני האדם. גדול מדי, כמעט מושלם. המגע עם החלק האסור בידיעה, עלול להחוות כמות האני הקיים. מי שדרכו הביאה אותו למצוא אלוהים, מצא "אני" שלא נגמר. לאיש השייך לאמת הגדולה מותר להיות חלש, תלותי ופגום. הוא יכול לחצות את גשר הידיעה והכאב, שבצידו האחר אפשר שהאני הפרטי שלו לא יתקיים.
3. למה אני כל כך שיפוטי כלפי עצמי?
החברה המודרנית החליפה את החטא הדתי בחטא חברתי. האדם נמדד ביחס לנורמה. כלומר,
ביחס למה שכולם עושים. ההשוואה לנורמה יצרה סוג חדש של הפרעה: אנשים שמרגישים אשמים כי הם לא כמו כולם. לא מקובלים כמו כולם, לא באים ממשפחה כמו שיש לכולם, לא רזים כמו כולם, לא מאושרים כמו כולם.
הפסיכולוגיה הפוסט-מודרנית ניסתה לרפא את רגשות האשם של "השונים", והעמידה להם אידיאל חדש: אני מיוחד, עצמי חד-פעמי שלא דומה לכלום. "האני המיוחד" שיחרר רבים מעריצוּת הנורמליות. החריגים הוצאו מן הארון, והם מתראיינים בכל שבוע בעיתון. הנורמה החדשה היא להיות שונה וללבוש חולצה שעליה כתוב: אני כפייתי, אני שמנה וטוב לי, אני אוהב בנים, אני סנטר כפול.
מבחינה התפתחותית, תינוקות זוכים לחוויה כזו בשנותיהם הראשונות. התינוק אוכל כשהוא רעב, ישן כשהוא עייף, נישא על ידינו ועושה את צרכיו היכן ומתי שבא לו. ואנו מביטים בו, ומתפעלים. אולי קצת מתלוננים, אבל משתדלים להיות לא שיפוטיים.
ילד שזכה בהתמסרות כזו יודע כי יש רשות בעולם לצרכיו העמוקים. איש שקיבל מתנה כזו מתהלך בעולם בהרגשה שהוא אהוּב כמות שהוא, גם אם לא יעשה משהו מיוחד. בין הבאים לטיפול ישנם רבים הזקוקים לרשות לחזור ולתקן חוויה ראשונית של קבלה בלתי מותנית, שבה קשובים לכל רצונותיהם, בלי שיפוט.
אבל "אי שיפוטיות", שהפכה להיות ערך בלעדי של מרבית הגישות לטיפול, מזמינה את המטופל להישאר באופן קבוע בשלב הראשון של ההתפתחות, ואינה מזמינה אותו לעבור לשלב הבא, שבו יגדל דווקא כשיציבו לפניו אתגרים הכרחיים, ולא יוותרו לו גם אם קשה לעמוד בהם.
האיסור על השיפוטיות בטיפול לא מאפשר לראות שהייתה זו התרשלות שהביאה לפיטורין, הזנחת הקשר שהביאה לגירושין, הימנעות מהצבת גבולות לילדים שעשתה מהם מפלצות - והשתמטות מלימוד תורה המשאירה אותנו תלויים באלה שעשו ממנה עבודת אלילים.
"ואני חטאי לנגד עיניי תמיד", מציין משורר תהלים כמעלה חשובה. האחריות לחטאו משיבה לאדם את הבעלות על חייו. זיהויו של החטא הוא המפתח לתורת התיקון היהודית, שאין בכל עולם הטיפול גישה המאמינה כמותה ביכולת האדם לשנות את כל עולמו, בכל שעה.
האיש שאין בו חטא נידון לחיים מצומצמים. את מה שקורה לו הוא מסביר באשמת ההורים, או החברה שלא קיבלה אותו, או האבחון השגוי. הוא ינסה להקטין את סבלו בעזרת תרופות שיתקנו מאזן ביו-כימי פגום.
4. למה איני מצליח ליצור קשר זוגי למרות שאני נאה ומוכשר?
במרפאה הפסיכיאטרית של בית חולים שבו עבדתי לפני שנים, מקיימים בכל יום שני בבוקר הצגת מקרה. בסופה מצמידים למטופל אבחנה מתוך מילון האבחנות הפסיכיאטרי. האבחנות רבות, אבל ישנו יסוד שחוזר ברוב המקרים: "קווים נרציסטיים", זה מה שאומרים היום על מרבית המטופלים.
במאה העשרים ואחת, "הפרעת אישיות נרקיסיסטית" נמצאת בראש מצעד האבחנות הפסיכיאטרי, ומי שלא מקבל אותה, מצמידים לו לפחות "קווים".
אנחנו דור שחי סביב עצמו. באסיפות הורים בבתי הספר, הילד תמיד "מאוד מיוחד". אם אין בו מצוינות או כישרון נדיר, אנו מבקשים לפחות לשמוע שיש לו בעיות מיוחדות, והוא זכאי להתחשבות שאף אחד אחר לא מקבל. אין דבר נורא יותר להורים מהמשפט: "גברתי ואדוני, יש לכם ילד רגיל".
כיוון שכולנו מיוחדים וכולנו במרכז כל הזמן, קשה ליצור קשר עם אחר שגם לו מגיע הכל. הפסיכולוגיה, בתה של התרבות שהעמידה את האדם במרכז העולם, עומדת מול האבחנה הנרקיסיסטית חסרת אונים. אין לה את האופקים, או הרשות, להציע לחולה תפקיד צנוע יותר בחיים.
כדי לרפא את המחלה שעשתה מן האדם גידול ממאיר, צריך לחנך לערך אחר שלפיו גבורה היא היכולת להכיר בערכו המוגבל של האדם, במצבו השביר, בזמניותו. דמויות המופת של התנועה הציונית היו האנשים העושים בצנעה את מלאכתם, והם "השומרים הנאמנים לצלם אלוהים בעולם". שניים שיש להם אלוהים יכולים להיפגש ולהפסיק להתווכח מי חשוב יותר.
5. למה אני לא שמח למרות שיש לי הכל?
כשהיינו ענווים, לפני שנים, העולם היה של אלוהים. לכן כל מה שמצאנו בו היה מתנה. כשהתחלנו להיות פעילים יותר בעולם, התרגלנו לראות חלקים הולכים וגדלים מסביבתו כמעשה ידי אדם. כשפיטרנו את אלוהים, התחלנו לראות סביבנו רק את מה שעשינו בעצמנו. ההתבוננות בעולם מוכיחה לנו כמה אנחנו גדולים. על אובדן חוויית החסד האלוהי אנו מנסים לפצות באמצעות קריירה וקניות, כפיצוי על אהבת החינם שאינה עוד.
הפסיכולוגיה החיובית שהתפתחה בעשורים האחרונים, מנסה לתקן משהו מן העיסוק האינסופי באין. במה שמגיע לי ולא נתנו לי, או לקחו לי. החיוביים אומרים שכדאי לו לאדם למנות פעם ביום את המתנות הקטנות שקיבל. תיקון מעניין, שעדיין לא הגיע לדרגת מעשה ההודיה המסורתי.
כשאני אומר תודה על החיבוק שקיבלתי מהילד, על הפריחה היפה בגינה, ועל פלפל אחד ממולא, אני יוצא מן העיסוק הכפייתי בצרותיי - ומתחבר לעולם נחמד. אם אעז ואומר: תודה אלוהיי, ששלחת את אהבתו של הילד הזה אלי, ושלימדת את בני אדם לשתול צמחים כמותך, ועל הנדיבות שנטעת בלבה של זו שבישלה את הממולא, פתאום הופך יומי לסיפור אהבה של בורא מסתורי, המשאיר לי מתנות בעולמי.
6. למה אני עדיין כל כך תלותי?
החופש הפוסט-מודרני הרחיב את מושג הטיפול לגישות רבות של טיפול רפואי, נפשי ואלטרנטיבי. לכל אחד יש מטפל, ומטופלים בגישות שונות ומשונות אומרים שהטיפול עזר להם מאוד.
אפשר שהסיבה שכל הטיפולים קצת עובדים, היא כי בכולם נותנים לנו דבר שאנו זקוקים לו נואשות, אבל אסור לנו להגיד: אנחנו רוצים לחזור להיות קטנים. גיבורי המקרא הכירו בתלותם הגמורה בזה שמעליהם. הם היו מחוברים היטב לחלקיהם הינקותיים. הם האמינו שאנו זקוקים לטיפול לפחות פעמיים ביום. בכל פעם שהחיים הקשו עליהם, הם פנו למטפל הקבוע שלהם – והתפללו.
התפילה מחברת את האדם אל הילד שבו, ומאפשרת לו להתחיל לגדול משם. להפנים את נוכחותו של שומר העולם, ולמצוא רוגע פנימי.
7. מהו הייעוד שלי, ואיך יתכן שעדיין לא מצאתי אותו?
ספר התנ"ך הציע בזמנו מהפך בהבנת היצור האנושי את עצמו. בני האדם, כולם, הוזמנו להיות שותפיו של בורא מסתורי בהשלמת העולם. המקרא מציע לקרוא את כל ההיסטוריה האנושית, כמפעל רב דורי של פענוח והגשמת תפקיד האדם.
במסע הזה, אומר הסיפור, יש לקבוצה שאנו שייכים אליה תפקיד ייחודי: לתקן את המקומות שבהם אדם בורח מן המשימה האנושית וחוזר להתנהג כמו חיה, או המקומות ההפוכים, שבהם דווקא בעקבות הצלחתו - האדם מפטר את בוראו ולוקח את תפקיד האלוהים.
העמדה הפוסט-מודרנית שביטלה את שייכותו של אדם למשפחה או חברה הרשאים לצוות עליו, נתנה למאמיניה רשות לעשות כל העולה על רוחם, ונטלה ממעשיהם תחושה של ערך או משמעות מיוחדים. הרעב למשמעות הוליד דור חדש של מטופלים, שתובע מן המטפל לעזור להם למצוא את ייעודם. הם בטוחים שאם יעשו את ההבחנה הנכונה, כל שאר הדברים יפלו למקומם.
אך למטפל, אין שום הכשרה במציאת ייעוד האדם, וחל עליו האיסור להביא לטיפול ערכים. הוא נענה לבקשה, אבל עושה לה רדוקציה לתחומו המצומצם. הוא מחפש משאלה עמוקה שהמטופל לא העז להקשיב לה. הייעוד יופרט למקצוע מסוים, או נטייה מינית, או תחביב שהוזנח.
בא לטיפול עורך דין, אומר שאין לו סיפוק בחיים, ותוהה אם נועד לעשות את מה שהוא עושה. חוקר המטפל בעברו, ומגלה שבנעוריו רצה להיות אמן. הוא מבשר למטופל כי אם יעז לממש את ייעודו, ימצא אושר בחיים. הולך עורך הדין ללמוד ציור, נהנה, אבל לא נהיה מאושר. הוא מחפש מטפל אחר שידייק יותר.
ואין איש בין מטפליו שיעז להציע לו פירוש פשוט יותר למצוקתו, שנחשב למיושן: בדרך שבה אתה עושה כסף, גם אם היא חוקית, אתה מאבד את עצמך הרבה פעמים כאדם. האובדנים היום-יומיים הקטנים מצטרפים לייאוש זוחל.
היה רגע אחד בשבוע שעבר, שבו דחית תיק שעורר בך שאט נפש קל. שותפיך למשרד לא הבינו את הוויתור על רווח מקובל, ואתה נעשית שמח פתאום. כי רגע קטן, שבו עשית מעשה אחד נכון, הוא עיקר יצירתך בעולם. כי בו בוראך ואתה, עשיתם אדם.
- ד"ר יאיר כספי הוא מנהל "פסיכולוגיה ביהדות", ומחבר הספר "לדרוש אלוהים". בימים אלה הוא משתתף בכנס "מאמינים שאפשר" - הכנס השנתי של עמותת "אנוש" למען משפחות של מתמודדים עם פגיעה נפשית. הכנס מתקיים היום (ד') ומחר, במלון "מעלה החמישה"
לפנייה לכתב/ת 
