הסיפור הטראגי על הרב שיצא קרח מכאן ומכאן
תמיד אמרו לו שהוא נועד לגדולות. הרוחניות שאותה הציע הייתה דמוקרטית, ולא הכירה בייחוס, שבט או מעמד, שהרי כולם שווים בעיניי האל. עד שהגיע מנהיג חדש, שהוציא את עם העבדים לחופשי. קרח מעולם לא מחל על גאוותו הפצועה
הוא היה בעל שאיפות רוחניות עצומות, אך זו לא הייתה רוחניות מופנמת, כזו שמובילה את האדם להתכנסות פנימית שקטה. נהפוך הוא, הרוחניות שלו הייתה מהסוג המתפרץ. מהסוג הזקוק לעיניים המשתאות של סביבתו הקרובה והרחוקה. עם זאת, "הרוחניות המתפרצת" הזו לא הייתה בעלת אופי מתלהם, כי אם עטופה במעין שקט. מילים מדודות, שקולות, שחיפו על אנרגיות שנכבשו אך בקושי.
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
תמיד אמרו לו שהוא נועד לגדולות. בישיבה הוא למד בשקדנות יתרה, ובעומק גדול, אך מקום מושבו היה מוקפד. כולם יכלו לראות אותו בלימודו, אך לא באמת לחשוד בו בגאווה. זה לא היה המקום הבולט, או המכובד ביותר בבית המדרש. אך איכשהו לא יכולת לפספס את דמותו המרצינה תמיד, עם חיוך מדוד, מדויק.
הוא ידע כי הוא נועד לגדולות. הוא האמין בניצחון הרוח והאמונה את המציאות הקשה והבלתי אפשרית של עם העבדים. שייכותו לשבט הלוויים העצימה את תחושת השליחות והאחריות שלו, כמו גם את ההילה שהלכה והתפתחה סביבו.
בשעות שלא היה לומד, היה מלמד. אלה היו שני היסודות של עולמו. הוא היה הולך משכונה לשכונה, מקהילה לקהילה, משבט לשבט, ובהתמדה אין קץ מרביץ תורה בנרפים, מעודד שבורי לב, סועד וממלא תקווה בלב המיואשים, ובעיקר מספר לכל החפץ לשמוע את סיפורם של אבות האומה שחיו אי-שם בארץ כנען, ואת המוצאות אותם, ובעיקר את הברית המסתורית שכרת באישון לילה האלוקים עם אבי האומה, אברהם.
עיניי האנשים היו בורקות בסוף דבריו, וברבות הימים והשנים, בבואו אל פתח שכונת יהודים דלה, התקבצו האנשים, הפסיקו את עיסוקיהם, התקהלו באחת הסמטאות מצפים לבואו של האיש הקדוש, מלווים את צעדיו הבוטחים במבטי שתיקה יראים.
בסופה של כל התכנסות כזו היה ניגש ראש הקהל, ומבקש ממנו כי יישאר ויהיה להם לרב ולמורה. "נדאג לכל מחסורך", היה ראש הקהל מבטיח לו, "וביד רחבה, ככל שמסוגלים אנו העבדים להעניק לך. היה לנו לראש ישיבה, היה לנו לרב".
הוא ביקש בנימוס מעט זמן לשקול את ההצעה הנכבדה, אך בסופו של דבר היה עונה בשלילה. "הרי נועדת לגדולות", היה לוחש לו לבו. באישון לילה היה הוזה כי הוא יוציא את עם העבדים מהמציאות הקשה שבה הוא נתון. הוא קרא את הציפייה הזו בעיניי הילדים והזקנים, בעיניי הסבתות והאימהות הצעירות.
עם הזמן הצטרפו אליו עשרות ומאות שותפים, שהתלכדו סביב דמותו הייחודית, והרביצו אף הם תורה בשכונות ובעיירות. הם היו סביבו, אך הוא היה ונשאר אדם בודד. מעטים היו חברי הנפש שלו, אם בכלל. הוא לא התייעץ באמת. הוא שמע עצות, אך לא ממש האזין להן. הוא לא כרת בריתות, הוא לא חיפש שיתופי פעולה ממשיים. מסיבות עמוקות ביותר הוא העדיף את חירותו הפנימית, ואולי פחד מהשתלטות עוינת.
רק דבר אחד העיב על דרכו הסלולה. זו הייתה מעין אגדה ואולי משאת נפש של המדוכאים האומללים. הדבר נגע בקרוב משפחתו, ששלושה חודשים לאחר שנולד אומץ על ידי בת פרעה, ומאז נבלע בארמון הענק של פרעה, ולא נראה יותר בקהל.
זה אירע אמנם לפני עשרות רבות בשנים, אך שמועה עקשנית ייחסה לו, לתינוק שנחטף, סגולות רוחניות ייחודיות. היה מי שסיפר כי כשנולד התמלא הבית באור זוהר כל כך, עד שהאנשים שהיו שם נאלצו לכסות את עיניהם. השמועה העקשנית טענה כי הוא, העברי שגדל כנסיך מצרי, הוא יהיה המשיח הנכסף, שישנה את המציאות הקשה באחת.
אך הדבר לא הפריע לו, ואדרבא: אף חיזק אותו ביתר שאת להמשיך בשליחותו הקדושה, מכפר לכפר ומעיר לעיר, בונה מנהיגות שקטה אך עקשנית. הרוחניות שאותה הציע הייתה דמוקרטית. היא לא הכירה בייחוס, שבט או מעמד. היא הייתה שייכת לכולם. כולם היו שווים בעיניי האלוקים. כולם היו בני מלכים, קדושים.
עד שפתאום, ללא הודעה מוקדמת, פרצה האגדה מכלאה שבארמון. הנסיך שנעלם הפך בכוחות על אנושיים, לאחר תלאות לא פשוטות, למנהיג הבלתי מעורער של העם. עשרות שנות עבודה רוחנית ומנהיגותית, שקטה ויסודית של גיבורנו, נמחקו כלא היו.
כשהיה מגיע לעשרות ומאות השכונות שהיה בהן, אנשים שמחו לקראתו, אך הילת הקדושה שאפפה אותו - כמו נעלמה. הם שמחו לקראתו, זכרו לו את חסד נעוריו. אך אלה היו החסידים שבכל מקום, הגרעין הקשה. אצל ההמונים הוא נמחק. כולם נהו אחרי המנהיג הבלתי מעורער. המנהיג שמיד נתפס ככזה גם בקרב השליט המצרי.
כל הדלתות נפתחו בפניו של המנהיג החדש. כוחו הרוחני היה ניכר. המטה המפורסם שלו, שלא מש מידו, הפך לתנין ושוב למטה לפני עדים רבים. המים ששפך הפכו לדם וההפך. כל זה היה עוד לפני עשר המכות, שהפכו את האימפריה המצרית הגאה לסמרטוט חסר ישע. אט-אט נמחק גיבורנו מהתודעה הציבורית הרחבה, ולתסכולו לא היה קץ. לא רק ייעודו נמחה כלא היה, אלא שנות העמל שמכוונות היו להוביל אותו אל חזונו התאדו להן כאדי הלחות שעלו בקיץ החם מהנילוס.
ההמשך ידוע: יציאת מצרים התרחשה, ומנהיגותו של משה הפכה לבלתי מעורערת, חרף כל המשברים אותם ידעה. אך מה שכאב באמת לקורח, לא הייתה מנהיגותו החדשה של משה - כי אם זו של אהרן, אחי משה, שהפך לסגנו.
קרח היה משוכנע כי הוא יהיה הסגן; כי מנהיגותו הרוחנית שנבנתה בעמל רב תזכה להכרה. אך ההזמנה המיוחלת מעולם לא הגיעה. המנהיג שפגש בו כמה פעמים בכינוסים כאלה או אחרים, לחץ את ידו בנימוס, אך לא הייתה בפיו מילה של הכרה והערכה למאמציו רבי השנים. והוא, הזאב הבודד, לא ידע לבקש, לשאול ולהציע.
הוא לא ידע למחול על גאוותו הפצועה, ולהציע את עצמו כמנהיג. הוא הרי ידע שהמנהיג זקוק לעזרה ולתמיכה. מי כמוהו הכיר את נפש העם. הוא בוודאי הכיר את תתי הזרמים טוב מהמנהיג. הוא הרי היה איש השטח בשנים שבהן המנהיג חי בארמון. אך הוא מעולם לא הציע את עזרתו, ולא נידב אותה ברוחב לב. הוא חתר להנהגה, לא פחות.
לתסכולו של קרח לא היה קץ. הוא חיכה לשעת הכושר, וידע כי זו תגיע. והיא הגיעה: בתלאות המדבר, כשהארץ המובטחת נעלה את שעריה בפני דור העבדים היוצא ממצרים בעקבות חטא המרגלים.
השטח, תסס ורחש, והגיע לנקודת רתיחה. קרח היה שם. צמא למימוש, צמא לנקם. המבטים שוב הופנו אליו כשסבב-עבר בין האוהלים, נותן את שיעורו היומי, את דברי החיזוק והנוחם. הוא חש באותם מבטים עורגים. הוא חש באנרגיות היוצאות מעיניי האנשים.
הוא ידע כי שעת הכושר הגיעה. הוא חש כי דור הנידונים למוות במדבר, רוצה להרגיש שוב כבן מלך, רוצה להרגיש קדוש. זאת הרי הייתה תפיסתו: הרוחניות לא שייכת ליחידי הסגולה בלבד. היא שייכת לכולם. "כל העדה כולם קדושים", זעק קורח, בטרם נבלע באדמה.
פורסם לראשונה 09/06/2013 18:54
לפנייה לכתב/ת 
הרב רפי פוירשטיין
צילום: גבי מנשה
מומלצים
