אתם לא שווים: מחיר הקנאה
השמיים הם לא גבול, אלא אשליה - ויש הרבה דברים העומדים בפני הרצון. תשאלו את את ילדי החינוך המיוחד. מי שמקנא לא מפחד, אבל הממסד מפחד ממנו. תשאלו את קרח ועדתו
מי אמר שוויון ולא קיבל?
ככל שסיפור קרח מורכב ומרובה פרטים, הוא גם פשוט מכל פשוט - סיפור על התמודדות מאוד לא מוצלחת, עם תחושות קיפוח וקינאה:
"וַיִּקַּח קֹרַח... וְדָתָן וַאֲבִירָם... וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה... וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ... וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר... לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם... וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (במדבר, ט"ז).
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
בני האדם לא מקנאים בציפורים על יכולת התעופה שלהן, או בדגים על יכולת השחייה שלהם. אנחנו מקנאים בדומים לנו, באנשים השייכים לקבוצת השווים, ואנחנו מקנאים כשאנחנו מגלים את חוסר האמת שבהגדרה "קבוצת השווים".
קרח וחבריו ונשיאי העדה הם, בלי ספק, אנשים בעלי מעמד, ובכל זאת הם רוצים יותר. הם רוצים כמו משה ואהרן, הכי קרוב לצמרת ולאלוהים. הרצון שלהם מוסרי ומובן, אלא שהוא מעורר שתי בעיות בלתי עבִירות: האחת – הממסד (כל ממסד) לא אוהב לגלות שמישהו לא מרוצה מהסדר החברתי הקיים.
הבעיה השנייה היא שבני האדם לא באמת נולדו שווים. בני אדם נולדים עם ייחוס שונה ועם יכולות פיזיות, כלכליות ומנטאליות שונות. בני האדם נראים דומים, ולכן אפשר לחשוב שהם שווים, ובגלל הפער בין מה שנראה למה שקורה, אנחנו מקנאים.
יום שני בצהריים. ילדה ואמא. שיחת מטבח:
"אמא, אמרתי היום למורה שלי שאני עוזבת את בית ספר".
"אה... טוב, סבבה. בעצם, למה?"
"כי אני לא רוצה יותר ללמוד בחינוך המיוחד. הודעתי למורה שאני מתחילה ללכת לבית ספר רגיל".
"אבל את יודעת שאת לא יכולה ללכת לבית ספר רגיל, את צריכה ללכת לחינוך מיוחד".
"אבל נמאס לי מחינוך מיוחד. אני לא רוצה כל כך הרבה חינוך. זה קשה לי מדי. אני ילדה מאוד נחמדה, אז אני רוצה ללכת לבית ספר רגיל".
(אמא חינוכית. ניסיון ראשון למעקף): "אבל את יודעת שכל ילד הוא שונה, ואת ילדה מיוחדת. אז את צריכה ללכת לחינוך מיוחד".
"אבל אני לא מבינה למה. למה? אני נחמדה מאוד. תסבירי לי למה".
(אמא חינוכית ומבוהלת. ניסיון מעקף שני): "נכון שלי יש עיניים ירוקות, ולך יש עיניים חומות? אני נולדתי שמנמונת, ואת נולדת רזה?..."
"זה לא קשור".
"אז נכון שבתוך הראש יש לנו מוח? המוח שלך קצת שונה מהמוח של הילדים שהולכים לבית ספר רגיל".
"מה זאת אומרת?"
"שאת לומדת חלק מהדברים יותר לאט, אז את צריכה בית ספר מיוחד לילדים כמוך".
"אבל אני יותר נחמדה מהילדים בבית הספר שלי, אז לי כן מגיע לי ללכת לבית ספר רגיל. כולם אומרים שאני מאוד-מאוד נחמדה".
(ילדה צוחקת צחוק מתגלגל): "אמא, את בוכה. זה מצחיק. תפסיקי לבכות. זה נורא מצחיק שאת בוכה".
מי הגאון שחתום על הקלישאה: "השמיים הם הגבול"?
אם הביטוי הזה היה רק מרגיז, אפשר היה להניח לו להתגלגל לגורלו. אלא שלמרבה הצער הוא מתהדר בשילוב הנפוץ של תוכן חסר אחריות ואף אכזרי, וכסות פופולרית, ולכן הוא גם דורש התייחסות.
נתחיל מזה שאין באמת מקום שקוראים לו "שמיים", ולכן "שמיים" אינם גבול לשום דבר. שמיים הם פנטזיה, הם אשליה, הם מראית עין. "השמיים הם הגבול", פירושו "אין גבול בעולם כלל", "אין דבר העומד בפני הרצון", "הכל אפשרי". אין צורך להכביר מילים בדבר כסילותם של משפטים אלה, אבל אולי צריך לומר דבר אחד או שניים על אכזריותם.
לכו תגידו לקרח ש"השמיים הם הגבול". תגידו את זה לילדים של החינוך המיוחד, לעניים, או לפליטי החרב הכלואים במחנות האימה בסיני. אם אנחנו טוענים ש"השמיים הם הגבול", אז למעשה אנחנו קובעים שאנשים שפגשו את הגבול שלהם במקום הרבה יותר נמוך, אשמים במצבם, ואין להם על מי להלין אלא על עצמם (ולכן גם אין צורך לעזור להם).
האם לקִנאה יש גבול?
בפרשת השבוע מסופר על התוצאות האלימות שהביאה לעולם קִנאת קרח. מגילת "שיר השירים" מתייחסת גם היא לקנאה, ומתארת אותה בצורה דומה (ח', ו'): "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". ב"שיר השירים" כמו בפרשת השבוע, הקנאה בולענית ומובילה את האדם אל השאול, אל מעמקי האדמה. בשני הסיפורים מצטרפת אל הבליעה שריפה באש אדני.
ימותו הקנאים?
האיסור לחשוק במה שאין לנו ויש לאחר, האיסור לחמוד, חוזר פעמיים בעשרת הדיברות (שמות כ', ד'): "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ ... וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". הנה כי כן, התרבות מציבה מערכת אדירה של הפחדות נגד האנשים המעזים לתת דרור לקנאתם.
כשתרבות בוחרת להציב נשק כבד כל כך נגד חוויה אנושית כל כך, יש להניח שהיא חווה איום קיומי, ועלינו לשאול את עצמינו על מה ולמה כל הבהלה.
קנאה היא אות חיים שמגיע מתשוקה לא ממומשת. אנשים קנאים הם אנשים בעלי רצונות ותשוקות, וקנאתם יוצאת לאוויר העולם כשהם מגלים את הפער בין מה שהם רוצים למה שהם באמת עושים. אנשים אלה מאיימים על הממסד. הממסד רוצה אותנו מרוצים. הממסד רוצה שקרח יודה בצייתנות על מעמדו הרם כבן שבט לוי. הממסד רוצה שסגני שרים ירצו להמשיך להיות סגני שרים; שמזכירת הנשיא תרצה להמשיך להיות א', ושפקידות הסופר ישמחו בחלקן.
אנשי הממסד יודעים שאם חמדנותם של אנשי השוליים תתעורר, הם ומנגנוני השלטון שלהם ייבלעו באדמה. איומי השאול הם דרכו של הממסד להשליך לעבר אנשי השוליים את חרדותיהם, ובכך לאפשר את המשך שליטתו של המשטר הקיים.
אבל לא רק את הממסד יכולה הקנאה לבלוע. הקנאה מאיימת על דבר יסודי יותר: היא מאיימת על האמונה העמוקה שיש היגיון וסדר בעולם. זו לא רק אמונה דתית, זו אמונה חובקת כל הנטועה גם באִמרה "השמיים הם הגבול". זו האמונה שכל אחד שרק ירצה מספיק, יוכל להיות עשיר. זו האמונה ההוליוודית שזונה יכולה להפוך לאשתו של מיליונר יפה תואר וחכם, ושכל מנקה רחובות יכול להפוך לבעלים של חברת ענק. הקנאה שורפת לנו את האמונה התמימה והאכזרית הזו, והיא תובעת מאתנו לראות שהעולם די כאוטי והרבה יותר עצוב.
נשות הכותל, פמיניזם והרב הראשי
1. ביום ראשון בבוקר תתקיים תפילה של "נשות הכותל". הגיע הזמן שתפסיקו לשאול את נשות הכותל, ואת הפמיניסטיות בכלל, אם המניעים שלהן טהורים. השאלה המקוממת הזו נולדה כבר בימי מחלוקת משה וקרח. היא לא הייתה מוצדקת אז, והיא לא מוצדקת יותר היום. מישהו שאל פעם את משה, את הגברים שיושבים בחזית בית הכנסת האורתודוכסי, או את הרבנים הראשיים מה המניעים שלהם?
2. אני מוכנה להתערב שטורי פרשת השבוע של רבני הציונות הדתית יתחרו השבוע ביניהם בשאלה מי מצליח להשוות את מתנגדיו בצורה מתוחכמת יותר ל"קרח ועדתו". לכאורה, הייתי אמורה להתלהב מרבני "צהר" ומהרב סתיו, ולהצטרף למקהלה הדרשנית. אלא שגם הפעם אני מחוץ לפסטיבל, כיוון שאני מתנגדת לכל קשר בין דת למדינה, ואני לא רוצה שהמדינה תממן מכספִי רבנים ראשיים, לא כאלה ולא אחרים. וחוצמזה, כל הדרה של נשים (או קבוצת אוכלוסייה אחרת), היא בעיניי גזענות. לא יותר ולא פחות (ואני לא מצליחה להתרגש משילוב 20% נשים בגוף הבוחר).
לו הייתה לי יכולת משפטית מספקת הייתי דורשת שהכספים המוקצים מתשלום המיסים שלי למשרה זו, שראשיתה ויסודה באפליה, יוחזרו לי. אם המשרה אסורה עלי ועל בנות מיני, למה שנממן אותה, למה? אם כבר קרח – אז עד הסוף.
ובבית המדרש של הטוקבקים
היו כמה וכמה פירושים נפלאים בטוקבקים של הפרשה שעברה. תודה לכל פרשניות ופרשני
התורה.
תודה לפשיטא (טיקבוק 14) שהסביר מדוע "סר צילם מעליהם" יכול להתפרש כ"הסתיימה תקופת השלווה שלהם". תודה לקובי (טיקבוק 24) על הדיון במושגים "צל ולצם" בשירו של דן פגיס, ועל השוואה חשובה שהוא עושה בין ה"צל" וה"הד" בספר הזהר. כדאי לכם לחזור ולקרוא.
וב' זימרמן היקרה כתבה עוד שיר נפלא שהפעם לא עלה (קיבלתי אותו בפרטי...) נסי להעלות אותו שוב, למען ייהנו ממנו כולם.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
