הארץ המובטחת כשטרודל תפוחים
העונש הכבד שהוטל על משה רבנו מזכיר לנו שוב כי האדם שקוע בעבר, ואילו אלוהים חושב רק על העתיד. משה מת עם דור המדבר, ואת כיבוש הארץ המובטחת הוביל במקומו יהושע בן נון. והשטרודל? הוא מיועד לבאי ההלוויה
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו".
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
כדי לקבוע סולם ברור לטומאה וטהרה, קבעו מי הם "אבות הטומאה" ומי הן הטומאות המשניות הנגררות מהם, ובראש סולם הטומאות: גופת המת. "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם--וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים".
כל כך הקפידו על התרחקות מטומאת המת עד שקראו למת אבי אבות הטומאה. משום כך לא רק ההתרחקות הפיזית מהמת היתה חשובה אלא גם ההרחקה הלשונית.
ב"חדר" היהודי, למשל, כאשר לימדו את הילד לקרוא את הפסוק הראשון בתורה, בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, ביקשו מהילדים לעשות הפסקה קטנה בין המילים "אלוהים" ובין "את השמים", כדי שלא תישמע אפילו בלי כוונה המילה האסורה, הנוצרת מרצף המילים. בראשית ברא אלוהים מת.
וכשם שאבי אבות הטומאה היא גופת המת, אבי אבות הטהרה היא פרה אדומה. אפרה של פרה אדומה מטהר הכל, והוא יידרש לנו, למשל, כאשר נבוא לטהר את מקום המקדש, במהרה בימינו אמן.
הבחירה המסוכנת במראית העין
הפרשה מספקת לנו הצצה אל אחת מאין סוף הדילמות שניצבו בפני מנהיגו של עם עובדי אלילים.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם".
אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר? אם משה אינו יכול להפוך את העם הזה שכולו עובדי אלילים לעם מאמין,
המעשה אינו מעיד על חוסר אמון מצד משה אלא שבבסיסו עומדת דילמה אחרת לגמרי, והיא הדבר הקרוי מראית עין. משה ידע שבהכותו את הסלע במטה, במקום לדבר אליו במילים, הוא אינו מציית לקב״ה אך יותר מכך חשש מתגובתו של העם.
הוא חשש שאם העם יראה מים יוצאים לפתע מן הסלע באמצעות מילים בלבד, יחשוב שזה מעשה להטים ואחיזת עיניים כמו שעשו משה ואהרן במצרים. אבל מכה ששוברת סלע, את זה יכלו להבין. ולכן היכה בסלע. רק בשביל מראית עין.
אך הוא שילם על כך מחיר יקר ובשל מעשהו זה, שנראה לעם הגיוני ולקב״ה ככפירה, לא זכה להיכנס עם העם לארץ ישראל, ומת עם דור המדבר, כשהוא רואה את הארץ מנגד. ומי שזכה לבוא אל הארץ ולעמוד בראש כובשיה היה יהושע בן נון. שנאמר משה מת ויהושע מכניס.
האם הייתה מידתיות בין המעשה לבין העונש? האם חוסר הציות הרגעי עמד ביחס ישר למפעלו הענק של משה רבנו, עד כדי כך שהגיע לו להפסיד את המתנה הגדולה ביותר שיכול היה לקבל לפני מותו? ושוב, לפנינו הדילמה הנצחית בין פעלו של האדם בעבר לבין צרכיו של דור העתיד.
האדם משתעשע לא פעם בזכרון העבר, אלוהים חושב רק על העתיד. ועל כך אולי אביא משל קטן.
השטרודל
ישנו סיפור על יהודי ששכב על ערש דווי. וכשהרגיש שהגיעה שעתו להיפטר מן העולם, רמז לבנו שעמד לידו ואמר לו: בני, לפני שאני עובר לעולם שכולו טוב, הייתי רוצה עוד פעם אחת לטעום מהשטרודל של אמא.
אומר לו הבן: אבא, אני מיד מביא לך. יוצא מהחדר וחוזר אחרי שתי דקות: אבא, אני נורא מצטער. אמא אומרת שהשטרודל זה לאחרי הלווייה.
והנמשל: האבא מייצג את דור העבר, האימא את ההווה, והשטרודל את צרכי העתיד. ואכן, מכל הסיפור הזה מה שנשאר זה השטרודל, המשמש אותנו בחיי יום יום בעידן המחשב.
מכאן נבין מדוע נקראת הפרשה חוקת, כי זו חוקת ההתקדמות האנושית: ישן מפני חדש תוציאו.
היפוך מעמדות
ואת ההבדל בין הדחף של הדור הצעיר למרוד בישן לבין הצורך של הדור הישן להגן על מנהג אבותיו ידגים נפלא סיפור שסיפר מורנו ורבנו המגיד מדובנא:
מעשה בבחור צעיר שאהב מאוד את העניים וראה את שליחותו בעולם לעזור לנזקקים. וכאשר הגיע לחופה בשעה טובה אמר לאביו: אני רוצה שבחתונה שלי ננהג ההיפך מאשר בחתונות הרגילות. אני רוצה שהפעם יישבו דווקא העניים בחלק המואר של האולם, בראש השולחן, והעשירים יישבו בקצה החשוך והמרוחק. זה החלום שלי.
אמר לו אביו:זאת החתונה שלך ותחליט מה שאתה רוצה, אך דבר אחד אני חייב לומר לך, העשירים אינם באים לחתונה כדי לאכול אלא כדי להיראות. אם תושיב אותם בחלק האפלולי תאכזב אותם מאוד.
העניים באים כדי לחטוף ולאכול מה שיותר. אם תושיב אותם בחלק המכובד והמואר לא יוכלו לזלול כרצונם ותאכזב גם אותם מאוד. ולכן מן הראוי שתחשוב טוב טוב לפני שאתה משנה את המנהגים.
ועל כך אמרו חכמינו: כל המשנה ממנהג הבריות ידו על התחתונה.
מילים מוקשות בפרשה
"וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" - מהו "בעירם"? ארבעה פירושים יש למילה בעיר:
1. כלל בעלי החיים הביתיים המלווים את האדם: כגון צאן ובקר ובהמות וגמלים וכלבים ועופות וכיוצא באלה, שגם להם הספיקו המים.
2. הצמא הבוער בקרבם, בקרב אנשי העדה, כמו אש-בערה שרק המים יוכלו לכבותה.
3. להט רוחני המרתיח דמו של אדם מוסרי, כמו הנביא. שנאמר אין נביא בעירו. אין נביא אלא הבערה שבקרבו.
4. אותו חלק בעם המוכה בבערות, שבשבילם בעצם נאלץ משה לעשות מה שעשה. "העדה ובעירם" פירושו "העם והאספסוף".
כל ארבע המשמעויות מצטלצלות בפסוק "ותשת העדה ובעירם". שאילו נתכוונו למשמעות אחת בלבד היה הכתוב אומר: ותשת העדה ובעירה. לשון יחיד. נקט לשון רבים - בעירם - ללמדנו כי גם הרוו צמאונם הגופני, גם סיפקו תאוותם הרוחנית וגם השקו את הצאן. ודוק.
- טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
שבת שלום, יורם טהרלב
לפנייה לכתב/ת 
