"בית ספר למפלצות": פיקסאר עוברים בקושי
האם החזרה של אולפני האנימציה פיקסאר למייק וואזובסקי וסאלי מבטאת תחילתה של הידלדלות יצירתית? "בית ספר למפלצות" נשען על אותו עולם ואותם רעיונות מ"מפלצות בע"מ", וחסר הברקות של ממש. בהסתמך על סרטי העבר, מותר לצפות ליותר
בין 1995 ל-2009 אולפני פיקסאר הפיקו עשרה סרטים שמתוכם רק סרט אחד ("צעצוע של סיפור 2" מ- 1999) לא יצר עולם מקורי משל עצמו. לעומת זאת בין 2010 ל-2013 פיקסאר הפיקו ארבעה סרטים ("צעצוע של סיפור 3", "מכוניות 2" "אמיצה" והסרט הנוכחי "בית ספר למפלצות") ומתוכם רק "אמיצה" לא התבסס על סרט אנימציה קודם. מיחס של סרטי המשך כעשרה אחוזים מהתפוקה הכוללת, פיקסאר עברו ל-75 אחוזים.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
גם אם הרמה הטכנית ממשיכה להיות "תקן הזהב" של האנימציה, וההכנסות מרשימות כשהיו, חותם השלמות של החברה מתחיל להתעמעם. פיקסאר זו עדיין החברה שאפשר ללכת לסרטיה בעיניים (כמעט) עצומות, אבל היכולת לתאר את הסרט האחרון שלהם באמצעות שמות תואר כמו "בינוני" ו"צפוי" מעידה על כך שהסטרדיוואריוס מזייף.
"בית ספר למפלצות" ("Monsters University"), הפריקוול ל"מפלצות בע"מ" (2001), הוא סרט קצת מוזר. עלילתו מתרחשת כעשר שנים לפני הסרט הקודם, כשגיבוריו - שתי המפלצות החביבות - גלגל העין הירוק מייק וואזובסקי (בילי קריסטל) והמפלצת הדובית הכחולה ג'יימס פ. "סאלי" סאליבן (ג'ון גודמן) נמצאים בימי הקולג' העליזים שלהם, ועוברים את ההכשרה שתהפוך אותם למפלצות-מפחידות-הילדים שפגשנו בסרט הקודם.
כמו בסדרת "צעצוע של סיפור" גם בסרטי "מפלצות" יש עיקרון-על לעולם הבדיוני. ב"צעצוע של סיפור" היה זה הקשר בין הילדים והצעצועים, שממנו נגזרות חרדות הנטישה והאחווה בין הצעצועים שהניעו באופן כה מוצלח את סרטי הסדרה. ב"מפלצות" זו הרעיון על עולם מפלצות שהאנרגיה המניעה אותו מושגת באמצעות הפעולה החיונית של הפחדת ילדים. המפלצות שעושות זאת, "המפחידנים", מחזיקות במקצוע היוקרתי ביותר אך גם בזה הנחשב למסוכן ביותר. כל זה נובע מהתפיסה השגויה כי מגע עם ילד מסוכן עבור המפלצת ולכן רק סיירת המטכ"ל של המפלצות יכולה לבצע את המשימה.
העיסוק בדמויות בתקופת הקולג' מאפשר להכניס את הסרט למסגרת פשוטה וברורה (מדי) של מכשולים בדרך להשגת המטרה. וואזובסקי הוא הסטודנט החנון והחרשן זה שמאז ילדותו למד בשקיקה כל מה שניתן על אמנות הפחדת הילדים וחולם על קריירה. הבעיה שהוא לא ממש, כלומר, לחלוטין לא, מפחיד. סאלי הוא נצר לשושלת מפחידנים מפוארת, הניחן בכישרון טבעי, אך גם בעצלות נונשלנטית שתקשה עליו להשיג את מטרתו. כל אחד שונה והשילוב של יכולות היחידים השונים מאפשר להשיג כל מטרה. מסר העל של סרטי פיקסאר מהדהד גם כאן.
ההגעה לעולם הקולג' מכניסה מספר רב של מפלצות חדשות לסרט. במתכונת של סרטי "צעצוע של סיפור" ו"מכוניות", גם "מפלצות" מתפתח לסדרה שבה יש גודש רב של דמויות משנה. מתכונת זו מאפשרת לירות בדיחות לכל הכיוונים ומבטיחה אפשרויות מרצ'נדייזינג מגוונות. בין 2010-2013 יש חפיפה: ה-75 אחוזים של סרטי המשך הם גם 75 אחוזים של סרטי אנסמבל מסוג זה. גם כאן נראה שהרוח המחושבת מבחינה מסחרית של דיסני, מפעפעת יותר ויותר בתוך הגוף של פיקסאר.
המפלצות של הסרט הן "מפלצות" שנראות כמו עיבוד של החבובות לאנימציה ממוחשבת. הקוצים אינם דוקרים, השיניים אינן נושכות, והראש הכפול שצץ פה ושם הוא בעיקר המחולל של סכסוכים מטופשים בין שני הראשים. כלומר, אלו מפלצות שבעיקר מזמינות את הילדים לרוכשן ולחבקן. מכיוון שכמו אולפני פיקסאר, גם ה"חבובות" של ג'ים הנסון הפכו לפני כמעט עשור לרכוש של אולפני דיסני, זו אינו מקרה של "השראת יתר" אלא סינרגיה. מילה בשפת התאגידים המלבינה, לפחות מבחינה עסקית, את היצירתיות המוגבלת.
סאלי ומייק המוכרים לנו כחברים טובים מהסרט הראשון, מתחילים את יחסיהם ברגל שמאל כשני יריבים מושבעים. הם מסתבכים עם הדיקנית הקשוחה הארדסקראבל (הלן מירן), ונמצאים על סף דחיקה לשולי הקולג' - מבחינה אקדמית כמו גם מבחינה חברתית. הם צריכים למצוא דרכם חזרה למסלול העילית להכשרת מפחידנים. האפשרות היחידה שנותרה להם היא לאחד כוחות, להצטרף לבית האחווה של המפסידנים בקמפוס - "אזאמה קאפה", ולנצח כנגד כל הסיכויים, את בתי האחווה היוקרתיים יותר בתחרות ההפחדות השנתית.
הרעיון של חבורת לוזרים שמנסה לנצח את "היפים והמיוחסים" בקרב הדארוויניסטי של הקולג' האמריקני נשען על סרטים כמו "בית החיות" (ג'ון לנדיס, 1978) ו"נקמת היורמים" (ג'ף קאניו, 1984).
בעוד סרטים אלו היו משופעים בצריכת אלכוהול לא מרוסנת ובהתנהגות בהמית להנאת הקהל, "בית ספר למפלצות" מעצב לא מעט מהבדיחות שלו כגרסת ה-G (כניסה חופשית לבני כל הגילאים) של הווי הקולג' האמריקני. לעיתים זה משעשע, אך מותר לתהות כמה הבדיחות האלו יובנו על ידי ילדים שהווי זה זר להם לחלוטין.
המסגרת של התחרויות תופסת את חלקה הארי של עלילת הסרט (כמו ב"הארי פוטר וגביע האש") ומייצרת סדרה של מהלכים עלילתיים צפויים למדי. אין רגע של הברקה קולנועית אמיתית, חשש אמיתי, רגש רב עוצמה או בדיחה שתיחרט בזיכרון לאחר הצפייה בסרט. מה שמאפיין לא מעט סרטי אנימציה עכשוויים הוא בגדר ביקורת נוקבת כשמדובר על סרט של פיקסאר.
