ג'יימי פוקס: "קיבלתי קידום - מעבד לנשיא"
בסרט האקשן "וושינגטון על הכוונת", מגלם ג'יימי פוקס את הנשיא האמריקני - פחות משנה אחרי שהגיח כג'אנגו אצל קוונטין טרנטינו. "אובמה היווה השראה, אך לא חיקיתי אותו", הוא אומר
הבית הלבן נמצא תחת מתקפה חזיתית - אולי לא במציאות, אבל בהחלט על מסכי הקולנוע. לא פחות משלושה סרטי אקשן שיצאו השנה הציגו בפנינו נשיאים אמריקנים בדיוניים שנלכדים ונמצאים בסכנת חיים אמיתית - "ג'י.איי. ג'ו: סוגרים חשבון", "המטרה: הבית הלבן" והחל מהשבוע גם ב"וושינגטון על הכוונת" ("White House Down") בבימויו של רולנד אמריך ובכיכובם של צ'אנינג טייטום וג'יימי פוקס. מה שונה בסרט זה, שיוצא השבוע בישראל? הנבל הוא ראש מליציה אמריקנית. האם זה מספיק כדי לבדלו מהאחרים? לא בטוח.
על-פי אמריך, שהביא לנו את מפגני ההרס הקולנועיים המפוארים "היום השלישי", "2012" ואחרים, "וושינגטון על הכוונת" הולך לכיוונים שונים מסרטי הבית הלבן האחרים. "כששמעתי על הסרטים האחרים, כמעט חתכתי את הוורידים", מתלוצץ הבמאי הגרמני. "זה אף פעם לא מצב טוב, אבל הסרט שלנו מאוד מבדר, קליל יותר, ויש בו הרבה בדיחות".
"אני חושב שהערך הבידורי של הסרט הוא מה שמודגש, וזה מה שמבדל אותו מ'המטרה: הבית הלבן'", מבהיר פוקס, "ברור שיש דברים בסרט שמשקפים את מה שקורה לנו בתור חברה. תמיד יש בסרטים משהו ממה שקורה במציאות, אבל כשאנשים הולכים לסרטים, צריך לאפשר להם ליהנות. שבו עם בני המשפחה, קחו את הפופקורן שלכם, ותהנו".
פוקס אף סיפר כי בכמה מקרים לאורך הסרט, כשהסצנות הפכו רציניות וכבדות מדי לטעמם של האנשים על הסט, הורה אמריך למשתתפים לצלם שתי גרסאות. "היינו מצלמים טייק רציני ואז טייק בידורי, ונראה שהטייק הבידורי היה הרעיון המרכזי בסרט שלנו", מסביר השחקן.
לא פחות ממקביליו העכשוויים, "וושינגטון על הכוונת" הוא סרט אקשן שמזכיר את להיטי הפעולה של שנות ה-80 מבית סילבסטר סטאלון, צ'אק נוריס וברוס וויליס. את התפקיד המסורתי שלהם לוקח על עצמו טייטום, שמגלם את ג'ון קייל - איש כוחות הביטחון לשעבר שמגיע לראיון עבודה בבית הלבן ביחד עם בתו (ג'ואי קינג). לרוע מזלו, בעוד הוא שוהה במעונו של הנשיא, חלה מתקפה רבתי מטעם מליציה אמריקנית קיצונית בהנהגת ג'ייסון קלארק. קייל נותר היחיד שיכול להציל את האזרח מספר אחד שלכוד במצור הטרוריסטים בביתו שלו. ביחד, הם יוצאים למבצע חילוץ גדוש קליעים ופיצוצים.
פוקסי ג'יימי
פוקס בן ה-45, הזכור מהופעתו כריי צ'ארלס בסרט "ריי" עליו זכה באוסקר, מגלם בסרט את הנשיא האמריקני ג'יימס סוייר - פחות משנה אחרי שהופיע במסכי הקולנוע כעבד אפרו-אמריקני ב"ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו. "אין ספק שמדובר בקידום - לעבור מתפקיד של עבד לנשיא ארצות הברית", הוא מודה, "זה בהחלט שדרוג, אבל זה מה שנהדר בעבודה שלנו. יש לנו הזדמנות לעשות את כל הדמויות בעולם".
על פי פוקס, אפשר להשליך ממסלול הקריירה שלו לזה של החברה בארצות הברית. "זה אומר משהו על אמריקה, זוהי האבולוציה של החירות", הוא קובע ומסביר: "אני מתכוון לכך שהיינו עבדים בארץ הזו בתקופה מסוימת, ועכשיו אנחנו רואים את הנשיא אובמה שעושה עבודה נהדרת בניווט הספינה הגדולה ביותר בעולם. וזה בהחלט משהו להתפעל ממנו".
ואובמה היווה השראה?
"בהחלט. זה בכלל לא חיקוי של הנשיא אובמה, אבל יש השראה מצפייה באדם שהוא אפרו-אמריקני כמוך, אשר נכנס למשרה הכי גדולה בעולם. כך שבהחלט לקחנו את זה לסט הצילומים. אפילו דיברנו על זה, ורולנד היה חכם כשהוא אמר: 'כן, קח כמה מהדברים שלו, אבל אנחנו לא רוצים שזה יהפוך לחיקוי של אובמה'. אני חושב שזה עבד".
בדמות העבד הפרוע ג'אנגו, פוקס עשה שימוש רב באקדח. גם בתפקיד הנשיא ב"וושינגטון על הכוונת", הוא מתחמש בלית ברירה בנשק - משהו שאולי לא מתיישר עם דעותיו של אובמה ורצונו לרסן את תרבות כלי הירי בארצות הברית. "מראשית ההיסטוריה שלנו, כשמדובר בבידור, יש היבטים שמשקפים את החברה שלנו. כך שתמיד יהיו בסרטים אקדחים, סכינים, חרבות או מה שזה לא יהיה", הוא אומר. "לגבי הדעה הפרטית שלי בנושא - זו תקופה רגישה מדי בשביל לחשוף אותה".
כמו המלחמה הקרה, רק חמה
כשפוקס מדבר על כך שהתרבות ככלל, והסרטים בפרט, משקפים גם את מה שמתחולל במציאות מסביב, הוא מתכוון גם למצב הפוליטי-מדיני בארצות הברית ומעמדה בעולם. על הרקע הזה סומנו אובמה וקודמו כאויבים מנקודת מבטם של כמה מהמנהיגים המפוקפקים ביותר בעולמנו - מאחמדי-נג'אד באיראן ועד לקים ג'ונג איל או בנו קים ג'ונג און בצפון קוריאה. אווירה גלובלית נפיצה זו באה לידי ביטוי גם בסרט.
עם זאת, אמריך וטייטום מדגישים כי במקרה זה האלמנטים הפוליטיים בסרט נוגעים בעיקר לקרע בחברה האמריקנית - בכך הוא גם נבדל לטענתם מסרטי האקשן של שנות ה-80 שהתחוללו על פי רוב על רקע המלחמה הקרה והיריבות עם הסובייטים.
"סרטים כמו 'שחר אדום' היו מהאהובים עלי ביותר כנער וזה משך אותי לתסריט", הודה טייטום, "בשנות ה-80 הם תמיד נגעו לארגונים זרים שפולשים לארצות הברית, ואני גדלתי על זה. זה מרענן שהסרט שלנו נוגע יותר לאמריקנים שיש להם בעיות עם אמריקנים אחרים, ואני חושב שזה מה שקורה היום יותר ויותר. אנחנו יודעים מה קורה עם היחסים בינינו לכל המדינות האחרות בעולם עם כל הקונפליקטים, אבל אני לא חושב שאמריקה היתה אי פעם כל כך מפורדת מבפנים.
"זה רגע מעניין, ואני חושב שמה שאני אוהב בנוגע לסרט הזה הוא שאנחנו לא קושרים לסיפור עמים אחרים ואומרים שזה משהו שיכול לקרות. אנחנו לא מספרים על כך שצפון קוריאה יפלשו או יכבשו אותנו. זה יותר נוגע להתנהלות בינינו לבין עצמנו סביב הבעיות שלנו. זו הסיבה שסרטים קיימים. אנחנו רק מדמיינים, אנחנו לא רוצים שהדברים האלו יקרו במציאות. זה לא סרט רציני, הוא אמור לבדר, אבל יש בו מידה של תוכן".
אמריך: "בסרט שלנו אלו האמריקנים נגד האמריקנים, וזה אפילו יותר חשוב - כולנו חיים במדינה שבה כולם נבדלים אחד מהשני, והקרע הזה מוביל לאירועים שאנחנו מראים בסרט שלנו. אין מדובר במשהו לאומני כמו שיש בהרבה סרטים אחרים. ובעצם אנחנו מאוד גאים בכך". למרות דבריו של הבמאי, חייבים לציין שלרבים מהנבלים בסרט שמות זרים כמו אמיל, ואדים וצ'ן.
האם לסרט יש מסר?
"אני חושב שלכל סרט טוב חייב להיות מסר. אנחנו לא לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות, אבל לסרט הזה בהחלט יש מסר. הצופים צריכים ליהנות, לצחוק, לבכות, וגם ללמוד משהו בדרך. תמיד האמנתי בזה. כבמאי, מה שעליך לעשות זה לגבש את התמהיל הנכון - אחרת אתה תרגיש כמו מטיף, ואני לא רוצה להיות כזה".
אמריך לא רוצה להיות מטיף, אבל הוא כן רוצה לפוצץ את העולם. הוא עשה כן להנאתו ולהנאת הצופים ב"גודזילה", "היום השלישי", "היום אחרי מחר" ו"2012", וגם פה ב"וושינגטון על הכוונת" בו הוא מחריב את גבעת הקפיטול והבית הלבן. "כבמאי תמיד תרצה שיהיה לך סגנון משלך", אומר אמריך, ומסביר שהפעם הלך בקטן. "זה כל כך שונה. יש אקשן, אבל זה רק מבנה אחד, והתמקדתי בו. היה חשוב להראות שזה המקום - רציתי שהכל ייראה נחמד, שהסרט שלנו היה אלגנטי. בדרך כלל בסרטי אקשן יש נטייה להפוך את הכל למחוספס".
