בישיבה סירבו, בפאב הצטרפו: קדיש על אבא
נכנסתי לישיבה של גרעין תורני: "אני יתום, תוכלו לעזור ולהשלים לי מניין לקדיש?" "לא", השיב ראש הישיבה. בפאב הצלחתי לגייס מניין צעירים מפואר, שכיסו את ראשיהם במפיות ובניידים. צריך להשקות קצת את בחורי הישיבה ורבניהם. לחיים
אני יתום. אבא שלי, הרב מנחם פרומן, נפטר לי לפני 100 ימים של דין, ומאז זה מושל בי בגאון.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
יש שלושה רגעים מתוקים וקסומים ביום, שהם מיצוי עמוק של חוויית היתמות שלי. אלה הרגעים שבהם אני אומר "קדיש" על אבא. חצי דקה של זיכרון מתוק, הכרה במצבי, קצת יחס מהעולם, והרגשה נוספת שאי אפשר לתאר במילים.
עליי להודות כי הכל ביומיום המעניין שלי - אבל הכל - טפל לעומת רגעי הקדיש הללו, "לעלא מין כל שירתא, תושבחתא ונחמתא".
כשאבא היה מציג אותנו לעולם, הוא היה אומר כמו פולני טוב: "תכירו, זה שיבי, הקדיש שלי". זה השיבי שיקיים אותי אחרי לכתי בקדיש שיגיד עלי.
אני מוכן למות בשביל הקדיש הזה, לא בשביל הקדיש שיגידו עלי (לו רק אזכה כבר לבן אחרי שלוש בנות...) אלא בשביל הקדיש על אבא. מידי יום אני הופך את העולם ללקט עשרה יהודים, שלוש פעמים ביום, לקדיש אחד.
ראש הישיבה אמר לי: "תבוא מחר בשש"
ומעשה שהיה, כך היה: מסיבות טובות, אני מבטיח, התעוררתי בוקר אחד בשעה עשר באזור המרכז, ויצאתי
למצוד אחר עשרה יהודים לקדיש. בשיטוטיי מצאתי עצמי עומד מול אוצר בלום ליתומים: ישיבה השייכת לגרעין תורני באזור המרכז. בית מדרש שלם מלא בצעירים צדיקים וטהורים, שישובים מנודנדים ושוקדים על לימודם.
ניגשתי אליהם לבקש מניין. בפנים משתאות על בקשתי המוזרה, הם הפנו אותי אחר כבוד לבקש רשות מראש הישיבה. בדחילו ורחימו ניגשתי אל ה"כותל מזרח" של בית המדרש, מקום מושבם של רבני הישיבה העוסקים בפנים חמורי סבר בעניינים עליונים.
"שלום, אני יתום, תוכלו לעזור ולהשלים לי מניין לקדיש?" שאלתי אותם.
רגע אחד של דממה.
ראש הישיבה, חיוך נסוך על פניו, נעץ בי את מבטו וירה: "לא!" כשחבריו חמורי הסבר מביטים בי כמו בכתם של נידה שנמצא בבחינה הלכתית מתמטית. "תבוא מחר בשש", הפטיר הרב.
"אבל אני יתום", גמגמתי, "אני צריך להגיד קדיש על אבא היום, הבוקר, ועכשיו כבר עשר", הקשתי. ראש הישיבה לא ויתר: "אז תבוא במנחה, בשעה שלוש".
"שלוש זה קדיש אחר", הסברתי. "אני חייב את הקדיש של הבוקר, חייב שלוש פעמים ביום".
"לא" נחרץ ובטוח קטע את השיחה המבישה הזאת, והניע אותי נבוך אל מחוץ לבית המדרש.
חבריי מהגרעין התורני, נורת האזהרה מהבהבת
מעשה שהיה, לגמרי. לא איזה משל של קומונרית בתנועת נוער, על עשרות פסוקי הנביאים שעוסקים במוסר על מצבים כאלה.
אחרי מחשבות על האפשרות שאולי אני אשם שנפלתי עליך ככה, באמצע הלימוד שלך, עם החיים שלי, אני חייב להגיד לך כבוד הרב, אח שלי: פספסת, ובגדול. פספסת הזדמנות נפלאה לשמח עליונים ותחתונים בכמה שניות של התמסרות לאדם חסר ושבור. שלושים שניות, זה הכל, והיית מראה לתלמידיך שאדם שממית עצמו באוהלה של תורה, לא באמת מת איתה. יש חיים בין הספרים הללו, ויש אדם מאחורי זה שלומד אותם.
היי, סליחה, אתם גרעין תורני. הרי בשביל זה באתם לכאן, לא?! בטח אתם מגייסים תלמידים בשם ההשתלבות בסביבה. בטח גם אתם מקוששים כספים בשם ההכלה של האוכלוסייה המקומית, כולל אלה שנראים הזויים כמוני. ברמה האישית, מודה ועוזב ירוחם. אבל ברמה החברתית יש כאן נורת אזהרה.
המניין של שוכני הפאב
יומיים קודם, סיימתי מצוות ביקור חולים בבית חולים אצל רב אחר, הבוס שלי, שר החינוך שי פירון. הייתה זו שעת לילה מאוחרת. כולם כבר מזמן הלכו לישון, ורק אני ער ומשוטט לי אחרי מניין לקדיש.
מה עושה יהודי במרכז הארץ, בלילה, כשהוא צריך קדיש? נכנס לפאב מפורסם. תוך דקה התארגן, לבקשתי, מניין מפואר של שוכני הפאב, המכסים את ראשיהם במפיות מזדמנות או במכשירים ניידים. "יתגדל ויתקדש שמא רבא", אשכרה, התגדל והתקדש לו שם.
היכן בית הכנסת שלי? בעולם הפאבים או בעולם הישיבות? הגיעה העת שיתחילו להשקות קצת את בחורי הישיבה ורבניהם, שיהיו קצת פחות רציניים, קצת יותר עגלגלים, גמישים, רגישים ואנושיים.
להשקות את כולם, מהר, כי יש סימנים של רגרסיה בציבור הדתי, סימנים מובהקים על היווצרותם של בתי מדרש המנותקים ממציאות חיינו, שמתנשאים מעליה. כי יש דיבורים על קו חד וברור שמוביל בגאון ציבור גדול. כל כך חד, עד שבקצה שלו הוא לפעמים דוקר ופוצע; כל כך ברור, עד שלאף אחד אחר אין מקום לידו.
לחיים, לחיים.
לפנייה לכתב/ת 
