נערות בהפרעה: דנה גולדברג על "אליס"
חוויות הנעורים של דנה גולדברג מהדהדות בסרטה הראשון "אליס", המתרחש בפנימייה ומפגיש בין מטפלת מבוגרת למטופלות צעירות. "די מהר התגבשו ונוצרו חברויות, והרושם שנוצר הוסיף לאמינות", היא מספרת. הערות הבמאית
אחרי שהתנסתה בהוויי הפנימיות במהלך נעוריה, החליטה דנה גולדברג ליצור סרט מהחוויות שספגה מהשהות במוסדות הללו. את התסריט החלה לכתוב עוד ב-2004, ומאז הספיקה ליצור חמישה סרטים קצרים, לפני שהשלימה את סרטה "אליס", שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ירושלים אשתקד, ובימים אלו יוצא לאקרנים.
"כשהתחלתי לכתוב את 'אליס' הייתי בתקופה לא פשוטה בחיים שלי", מספרת גולדברג בת ה-34 למדור הערות הבמאי. "הדברים שאנחנו רואים בסרט הם בעצם הדים של אותה תקופה. הסרטים הקצרים - אלו היו לימודי הקולנוע שלי, ואיתם הבשלתי כקולנוענית וכאדם לביים סרט כזה".
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet :
- אבי נשר על "פלאות"
- רוני ליבנה על "מערבולות"
- סאמח זועבי על "איש ללא סלולרי"
- יונתן פז על "מחכים לסורקין"
- ערן ריקליס על "להישאר בחיים"
עלילת הסרט מלווה את הגיבורה אליס - אישה בגיל העמידה (בגילומה של אילנית בן יעקב) שאינה מביעה שביעות רצון מהמקום בו היא נמצאת בחיים - כשלצדה בעל שהיא לא אוהבת, וילד איתו היא מתקשה לתקשר. הנחמה מגיעה בדמות רומן מחוץ לנישואין (את המאהב מגלם עמוס שוב) יחד עם עבודתה כמטפלת בפנימייה - שם היא נקשרת לשתי נערות צעירות שסוחפות אותה למאבק כוחות רגשי עז.
למדור הערות הבמאי, מספרת גולדברג על חיפושי הלוקיישן שהעלו מבנה בלוד, ששימש כמתנ"ס נוצרי אורתודוקסי והפך לפנימייה מאובזרת ומפורטת באמצעות אנשי הארט. כדי למלא את החלל בחומר האנושי, החלו הבמאית ואנשי צוותה בליהוק כעשרים נערות השוהות בפנימייה. "באופן אישי חורה לי איך שפגועי נפש ומתמודדים מוצגים במדיה", מספרת גולדברג, "היה לי מאוד חשוב להציג את הנערות האלה, קודם כל, כמתבגרות טיפוסיות עם בעיות של גיל ההתבגרות".
גולדברג מספרת כי לצורך גיבוש צוות הניצבות, נערך יום גיבוש שבמהלכו התקיימו שיחות אישיות וקבוצתיות בין המשתתפות. כחלק מהפעילות, התבקשו הבנות לבחור לעצמן הפרעה נפשית שמתאימה להן ביותר, על פי הידוע להן מהתקשורת.
"נפגשנו איתן באופן אישי, שוחחנו איתן, הסברנו להן מה המשמעות של המקום שהן היו בו - פנימייה שיקומית אחרי אשפוז פסיכיאטרי. חלקן היו במוסדות לעבריינים צעירים או באמת בשיקום נפשי, והן סיפרו וחלקו עם הבנות האחרות את החוויות שלהן מהמקומות האלה. די מהר התגבשו ונוצרו חברויות וקשרים, וכך התגבש הרושם ההכרחי שהיה צריך להיווצר בשביל הסרט, כדי שהפנימייה תהייה אמינה".
שתיים מהבנות לוהקו לתפקידים מרכזיים של זוג הנערות - ורד הקשוחה והנוקשה (אותה מגלמת נטע בר רפאל) ונטע העדינה (דריה שיזף). לאורך עשיית הסרט, שתי השחקניות הצעירות חסרות הניסיון
הכירו והתקרבו, ולקראת סיום הצילומים נדרשה מהן סצנה טעונה, בה נדרשו להתנשק. "סצנה כזאת נעשית ללא חזרות, אבל השתיים הרגישו מאוד בנוח איתה למרות מורכבותה", מספרת גולדברג, "זה היה מפתיע, ואף יותר מפתיע היה שדווקא השחקנים המבוגרים והמנוסים יותר, התקשו בסצנות האינטימיות בהם השתתפו".
גולדברג מספרת כי הכימיה הטובה בין בר רפאל לשיזף ובכלל בין אנשי הצוות, הניבה גם קטע מוזיקלי לפסקול הסרט. "נטע בר רפאל הגיעה לצילומים עם גיטרה ואמרה לנו שהיא הכינה שיר לסצנה", נזכרת הבמאית, "התיישבנו סביבה והיא בעצם ניגנה ושרה לנו את השיר, והיתה התלהבות מאוד גדולה. עבדנו כולנו על מציאת המילים המדויקות לסצנה, וזה ישר נכנס לסרט".
עוד על תהליך היצירה של הסרט, החיבור האישי של הבמאית בכתבת הערות הבמאי, בה ישנו גם מסר שהיא מבקשת להעביר לקהל: "מה שלמדתי במשך השניםף שהמרחק בין המטפל לבין המטופל הוא בסופו של דבר לא כל כך גדול. שהמטפל יכול להיות בעצמו אדם עם המון מצוקות, פחדים, כעסים וצרכים - וחשוב לי שיראו גם אותו".
