גם בנות צלפחד פמיניסטיות דתיות בלי חוש הומור
שבע נשים מוזכרות בשמן בפרשת השבוע, בשלושה הקשרים שונים, ומלמדות אותנו על היחס המקראי למעמד האישה. בית המדרש של הטוקבקים - במחווה לספר שליווה דורות של נשים אשכנזיות דתיות, "צאנה וראינה"
צאנה וראינה בנות ציון
גם השבת יצאנו החברותא שלי, יונה ארזי, ואני לתור בשבילים הנשיים של פרשת השבוע. הפעם בחרנו לצרף למסע קול פרשני קדום, את החיבור "צאנה וראינה", שהפך לחלק בלתי נפרד מחוויית השבת של אחיותינו בנות אשכנז בדורות הקודמים.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
"צאנה וראינה" הוא אוסף של דרשות ופרשנויות לפרשות השבוע, חמש המגילות וההפטרות, שנכתב במאה ה-16 וביידיש על ידי רבי יעקב בן יצחק אשכנזי, ומאז כתיבתו עבר שינויים ותרגומים רבים (לצערנו, נדונו להשתמש בתרגום העברי). הספר יועד במקורו לנשים ולגברים, אבל הפך עם הזמן לספרן של הנשים. מצוידות בספר חינוכי זה, שהראה לדורות הנשים שלפנינו את הדרך להיות נשים "נכונות" בעולם של גברים, יצאנו לדרכנו בפרשת השבוע, פנחס.
פרשת פנחס - Her story
אחת המשימות שלקחה על עצמה הפרשנות הפמיניסטית לתורה, היא להפוך את ההגדרות של שוליים ומרכז,
ולראות מה קורה לסיפור כשהדמויות ה"שוליות" (נשים ושאר "אחרים") מקבלות את מרכז הבמה, בעוד הגיבורים הקלאסיים – הגברים המנהיגים – זזים אחר כבוד לשוליים.
ומה בין "צאנה וראינה" לקריאה פמיניסטית? "צאנה וראינה" מבקש להציע את פרשות התורה באופן שיתרבת נשים לתפקידים שייעדו להן הגברים, בעוד שקריאה פמיניסטית מבקשת להקשיב לקולות של הנשים עצמן, קולות שהושתקו על ידי מאמצי התרבות הגבריים.
ואנו? אנו מבקשות להשתמש גם ב"צאנה וראינה" על מנת לייצר קריאה פמיניסטית. לראות את פניה השונים של תשוקת מִשטוּר הנשים, ולשאול את עצמנו האם וכיצד אפשר להפיק מתוך הספרים המְמַשטרים קולות נשיים אותנטיים.
בפרשת פינחס מעורבות נשים רבות, וחלקן אף זכו במקרא למרכז הבמה. בלב הדברים ננסה גם הפעם להציע את "הסיפור שלה"; את התמונה הנשית של הפרשה:
בלק מלך מואב, מבוהל מכניסתם הצפויה של בני ישראל לתחומו, מזמין את הנביא בלעם לקלל אותם. משנכשלים מאמצי הגברים להביס את בני ישראל, מגיעות הנשים. בנות מואב משמשות, ברצונן או שלא, כפיתיון דתי וצבאי לבני ישראל, הנופלים ברשתן בלי קושי. והנה, במקום שגברי מואב ייאלצו להילחם בבני ישראל, נוגף אותם אלוהים במגפה כעונש על הזנות המינית והדתית.
ברגע השיא, ברגע המערבולת של פולחן הניאוף והמוות, נלקחת כזבי בת צור, אישה מדיינית מבית טוב ונכבד, על ידי זמרי בן סלוא הישראלי, והוא שוכב איתה "לעיניי משה ולעיניי כל עדת בני ישראל". פינחס משפד את כזבי וזמרי גם יחד, והמגיפה נעצרת.
אחר כך מתרחשים כמה אירועים בשוליים הגבריים של הבמה: גבר אחד, פינחס שמו, מקבל פרס על הריגת האישה והגבר, שאר הגברים היהודים מצווים לשנוא לעד ולהרוג לעד את המדיינים - ועולם כמנהגו נוהג.
ואיך פיתו הנשים המדייניות את בני ישראל?
על כך מציע ה"צאנה וראינה" תיאור צבעוני ומפורט: "(המדייניות) בונות בתים יפים שימכרו שם אוכל ושתייה, ובני ישראל יבואו לשם כדי לקנות ולבלות, ובלק הושיב בבתים האלה את בנות מואב שהתקשטו בבגדים יפים ויצאו לקראת בני ישראל, ופיתו אותם באומרן: מדוע אתם שונאים אותנו? הרי כולנו מזרע תרח אבי אברהם? וכשראה בלעם שהרגו נשיא אצל הנואפת (כזבי בת צור), אמר: הצליח לי, בני ישראל כבר חטאו בשלוש עברות: עבודה זרה ושפיכות דמים וזנות כמו בדור המבול, אולי יכה הקב"ה אותם כמו את אנשי דור המבול."
כמו שרחב הזונה הייתה מוכרת מזון, כך גם בנות מואב – מתחילות במזון ומסיימות בזנות. המקרא לא מספק תשובה לשאלה כיצד התחילו בני ישראל לזנות אל בנות מואב, ומה היה האינטרס של כל אחד מהצדדים. אל החלל הריק הזה מצטרף "צאנה וראינה", ומעמיד את בנות מואב בתפקיד כפול: מחד גיסא, הן כלי משחק בידי הגברים המואבים המבקשים ללכוד את בני ישראל ולגרום לאלוהים להמיתן. מאידך גיסא, הן חכמות ועצמאיות, ובתבונתן הלמדנית, הן משכנעות את בני ישראל לבוא אליהן.
גם זונות, גם חכמות
החברה הגברית-מסורתית ידעה, כמובן, שנשים, כמו גברים, נבראו בצלם אלוהים והן מבינות, לומדות מדעתן, ויכולות לעמוד על דעתן ועל כן אף לצבור כוח. משום כך, היה צורך מתמיד לדכא ולרתום את תשוקתן הלמדנית לשירות עגלת המשא הגברית.
מורכבות זו מתוארת היטב בפירוש "צאנה וראינה" לפרשה שלנו (פירוש שמבוסס, כרבים אחרים, על דרשות חז"ל). וכך נמצאות הנשים מספיק חכמות בשביל לשכנע את הגברים הישראלים לבוא אליהן, ומספיק מתורבתות בשביל להיות הזונות המנוצלות, הנלחמות את מלחמתם של גברברי מואב.
Her story נמשך
רק הסתיימה המגיפה, ובשוליים הגבריים של הסיפור שלנו סופרים 600,730 יוצאי הצבא שנותרו אחר המגפה, ושעליהם מוטל להוסיף לצרור את המדיינים.
באותו זמן ובמרכז הבמה ניצבות שש נשים: אישה כנגד מאה-אלף גברים (בערך). כל אישה נכבדת, לכל אחת סיפור גלוי או נסתר, וכל אחת מוזכרת בשמה (במדבר כ"ו, ל"ג): "וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת, וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה". ובאותו מִפקד מוזמנת לבמה גם הגברת השישית (במדבר כ"ו, מ"ו): "וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח", הלא היא האישה הפלאית שעל פי האגדה נולדה בערב הכניסה למצרים, ואף זכתה לצאת ממנה. יש האומרים ששרח עלתה לגן עדן בעודה בחיים, ויש אומרים שהיא עדיין חיה בינינו, וכך או אחרת היא שומרת עלינו מכל רע.
כש"הסיפור שלה" פוגש את ההיסטוריה שלהן
סיפורן של בנות צלפחד מפגיש לרגע את ההיסטוריה הגברית והנשית, שכן גם המספר המקראי, ולא רק הקוראות הפמיניסטיות, העמידו את בנות צלפחד במרכז הבמה.
בפרשתנו עומדת כנגד המדייניות, קבוצת נשים מבנות ישראל. הן באו להתדיין. הן קרבות, מתקרבות, מעזות לבקש זכויות ואחוזה שלא לפי המקובל (במדבר כ"ז, א'-ה'): "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל־הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא־הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה".
התקרבותן של בנות צלפחד אל משה, לוותה וודאי בהרבה חששות ויראה, ונדמה שהן זוכות למידה כנגד מידה על אומץ לבן, שכן המקרא משתמש באותו שורש, ק.ר.ב, כדי לתאר את התקרבותן-הקרבתן האישית של בנות צלפחד, ואת בחירתו של משה להביא את דבריהן לפני האל שמקבל את טענתן.
נשות ישראל היו תמיד צדיקות יותר
ומה אומרת החברותא שלנו, ה"צאנה וראינה", על סיפורן של בנות צלפחד? "בנות צלפחד באו לפני משה רבנו, כי נשות ישראל היו תמיד צדיקות יותר מהאנשים, ועל כן כתבה התורה את בנות צלפחד אצל הגורלות של ארץ ישראל, להראות שהנשים התאוו לרשת את הארץ יותר מהאנשים...
"בנות צלפחד היו צדקניות גדולות, מפני שהן לא רצו להינשא לאנשים פשוטים. רק למי שהיה צדיק מאוד ומיוחס, ובעבור זה לא נישאה הצעירה שבהן לפני גיל ארבעים... וכיצד המתינו זמן רב כל כך בנישואיהן? אלא הקב"ה עשה להן נס שנולדו להן ילדים בגיל מאה ושלושים.
"על כן באו בנות צלפחד בגיל ארבעים לפני משה רבנו, כדי שלא יתגאה משה ולא יאמר חשוב אני כי התעכבתי עד גיל ארבעים ללא אישה, לכן אמר הקב"ה למשה: אל תתגאה. בוא וראה שגם בנות צלפחד ממתינות ארבעים שנה ויותר, ואינן רוצות להינשא לאנשים. רק לצדיקים".
ושוב, מחמאה ומִשטור ירדו לעולם הנשי כשהם כרוכים זה בזה: אישה יותר צדיקה מהגברים, ופירושו של דבר שהיא יותר אדוקה מהם, ולמעשה מכפיפה את עצמה טוב מהם לחוקים שהם חוקקו.
נשים יותר צדיקות מהגברים כיוון שהן לא חוששות מירושת הארץ, אלא מתאוות לה. בנות צלפחד צדיקות במיוחד כיוון שהמתינו לגברים צדיקים עד גיל ארבעים, ולא הקשיבו לשעון הביולוגי... הן זוכות לניסים והן מאתגרות אפילו את צדיקותו של משה. אם משה חשב את עצמו לצדיק על כך שנישא בגיל ארבעים, באות בנות צלפחד ומלמדות אותו צדיקות של ממש, מהי".
האם יש כאן גם ביקורת על משה שהתחתן, בסופו של דבר, עם אישה לא ראויה, עם אחת הנשים הזרות המושמצות בפרשתנו? האם משה המתין ובסוף נפל בפח היצר, אבל נשים צדקניות, בניגוד לגברים, מתגברות על יצרן?
יצאנו ולמדנו אליבא ד"צאנה וראינה": אישה כשרה היא אישה אדוקה, שבניגוד לגברים, אמונתה תמה והיא אינה מפקפקת ביכולתו של האל להושיעה, בין אם מדובר בנפתולי כיבוש הארץ - ובין אם מדובר בנפתולי רחמה. אישה כשרה היא אישה המתמסרת באדיקות לחוקים, ולא לתאוות ולפחדים, והיא גם אישה המקפידה להתחתן עם גבר מיוחס הראוי לה ולמעמדה.
ואנו נאחל לעצמנו ולאחיותינו עוד שוויון, שפירושו הפעם ללמוד מהגברים לפרגן לעצמנו מעט קלות דעת, פחדנות ויכולת התפתות.
שבת שלום.
- בכתיבת הטור השתתפה יונה ארזי
לפנייה לכתב/ת 
