הורים, קשה לכם בחופש הגדול? תעשו פחות ילדים
הורים רבים מתלוננים על ההוצאות הגדולות הכרוכות בחופש הגדול והקשיים שמתעוררים מול מקום העבודה. האמת היא, שהאחריות לגידול הילדים שלכם הופרטה כבר מזמן, אז במקום לחפש תירוצים - קחו אחריות. דעה
זה שהחופש הגדול ארוך מידי - זה ברור. זה שלהורים אין ולא יכולה להיות חופשה באורך דומה - זו עובדה. זה שעלות הקייטנות ושאר פעילויות הקיץ הן עול כלכלי כבד - גם זו עובדה. אבל זה שהחופש הגדול מכניס את ההורים לסחרור כלכלי עד כדי כך קיצוני בכל קיץ מחדש - כבר חושף בעיות אחרות.
לטורים הקודמים של אורית-קלייר ארזי :
- מובטלים? הפסיקו לשלוח קורות חיים!
בחני עצמך: אין לך אגו בעבודה? את סמרטוט
שמות ארוכים: הרעלה הנסתרת של נשות הקריירה
האמת היא, שהורים מתמסרים בקלות יתרה לרמייה העצמית הכרוכה בהאשמת העולם כולו. זאת במקום לקחת את האחריות הראויה על החלק שלהם במצב: שלא ביודעין הם יוצרים, מזינים ומנציחים מעגל קסמים המסחרר אותם כלכלית.
הדבר נכון להתנהלות הכלכלית המשפחתית גם בכל שאר השנה. ההבדל בחופש הגדול הוא, שהיעדר הזמינות של הבייביסיטר הלאומי - מערכת החינוך, מחצינה ומקצינה את מעגל הקסמים הזה. אם אתם מוכנים להתבונן במראה, לפניכם ניתוח מאקרו רב-תחומי המשלב ראייה כלכלית, פסיכולוגית וסוציולוגית, שלבטח לא יהיה קל לעיכול.
הפרטת ההורות
החופש הגדול חושף כי ההורים הפריטו זה מכבר את אחריותם ההורית באמצעות כל מיני מיקורי-חוץ, עליהם הם מוכנים לשלם בכסף מלא. הפרטת ההורות באה לידי ביטוי בארבעה אופנים, שמעבר לכל המחירים המובנים האחרים - כרוכים גם במחיר כלכלי כבד:
א. הפרטה תפעולית - מהרגע שנולדו, רוב ההורים (לא אתם כמובן, אחרים) עסוקים במציאת מסגרות לאפסון ארוך ככל הניתן של הילדים. זה עולה כסף והרבה: פעוטונים, משפחתונים, גנים פרטיים וחוגים עולים אלפי שקלים לכל ילד, עוד הרבה לפני שמגיעים לחופש הגדול.עכשיו אתם זועקים: "אבל צריך לעבוד כדי לפרנס! מאיפה יהיה לנו זמן?". נתייחס לכך בהמשך.
הסידור האולטימטיבי לילדים כאמור הוא הבייביסיטר הלאומי, מערכת החינוך. איך יודעים? עובדה: על אף שההורים מטיחים בה אינספור האשמות לאורך כל השנה, הרי שעם פרוץ החופש הגדול מסתבר, שהם מתמוטטים כלכלית ורגשית בהיעדרה ודורשים להחזיר אליה את ילדיהם בדחיפות יתרה.
כל העמדת פנים אחרת לגבי מהות מערכת החינוך היא שקר מוסכם על כל הצדדים המעורבים: הורים, מורים ומדינה. בואו נשים אותו על השולחן. מה יוצא לנו מזה? התחלת הפרימה של הקשר הסבוך, המסביר את החלק בבור הכלכלי שאמא ואבא ישראלי אינם לוקחים עליו אחריות.
הורים מולידים ילדים ממגוון צרכים אנוכיים וחברתיים. במקרים רבים אין בינם לבין טובת הילד ולו דבר: לא יכולת לכלכל את הילד באופן המיטבי ולא יכולת או רצון אמיתי להשקיע בו שעות, במקום רק קפסולות "זמן איכות" קצובות בין לבין. כפי שנראה להלן, יש לכך השלכות כלכליות הרות משקל.
ב. הפרטה רגשית - אין חולק על כך, שהורות היא המקצוע הקשה, התובעני וכפוי-הטובה ביותר בעולם. מה שפחות אוהבים להודות בו הוא, שרק מתי מעט יכולים או רוצים באמת למלאו 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, כאשר כל ילד נוסף רק מחריף את הקושי.
כך מתחיל מעגל קסמים כלכלי הרסני: ההורים פועלים באוברדראפט רגשי מתמיד, מה שגורם להם לא להיות ההורים שחלמו להיות, יוצר רגשי אשם נוראיים וגורם להם לפצות בקניות יקרות ומיותרות. מי לא מכיר את חדרי הילדים הגדושים באינספור צעצועים, בובות פרוותיות ומשחקים שהילד מעולם לא נגע בהם יותר מפעם אחת - ועוד לפני כל הגאדג'טים?
כל עולל מצוייד כיום לעייפה בשלל פלאי הטכנולוגיה העדכניים והיקרים. איזה מזל שיש טלוויזיה, מחשב, סמארטפון וטאבלט, שקונים להורים קצת שקט. למעשה, מדובר בבייביסיטר נוסף אל חיקו מפריטים ההורים את ילדיהם: הטכנולוגי. אחר-כך הילד מונח מול הטלוויזיה, דרכה הוא מפנים את העולם הצרכני-מותגי, והנה עוד כמה אלפים זולגים להם החוצה מהכיס.
בטווח הארוך, המשפחה כולה בסכנה של פשיטת רגל, עקב ההקבלה המוחלטת שההורים יצרו בין אהבה לאשמה ולכסף. זה מה שימשיך לרוקן את כיסי ההורים כל חייהם ויונחל גם לדור הנכדים, במעגל הוצאות הרסני ומתמשך.
ג. הפרטה ערכית - הילד לא מחונך? לא לומד? מפריע בכיתה? זו אשמת המטפלת, הגננת או המורה שלא עושות עבודתן כהלכה. הרי ההורים משלמים להן כדי שיחזירו אותו להם "מוכן". זה לא עובד? מחפשים עוד חוגים שאולי יעשו את העבודה ואולי נרשום אותו לגן אנתרופוסופי, טבע או אומנות - שעולים כפליים. גם צריך גם להתייעץ עם פסיכולוג וניקח מורה פרטית, והנה עוד כמה אלפי שקלים זולגים להם החוצה מהכיס.
ד. הפרטה התנהגותית - שקט חיצוני המאפשר שקט פנימי, התבוננות מודרכת פנימה בהתאם לגיל והתפתחות אישיותית והתנהגותית שישמשו את הילד לכל חייו - גם הופרטו זה מכבר. ההורים קונים את השקט שלהם עצמם בקניית גירויים בלתי פוסקים לילדים, המזינים גם הפרעות קשב: לעשות משהו, לראות משהו, לשמוע משהו, ללכת לאן שהוא - הכל doing (עשייה) תוך הדרת ה-being (הווייה).
ההורים פועלים כקציני בידור ומש"קי חוויה בכל אינטראקציה שלהם עם הילד ולוקחים על עצמם לבדר אותו, באופן שלא מאפשר לו ללמוד להעסיק את עצמו. "אמא משעמם לי" נתפס ככשל הורי חמור שמייד נענה בקניות נוספות. אם לא די בכך שלוח הזמנים של כל זאטוט דומה בעומסיו לזה של ראש ממשלה מצוי, הרי שכל שנייה חופשית נתפסת כבעיה ופתרונה המיידי הוא קניית כרטיסים יקרים להצגה, מופע, סרט או בריכה - והנה השקלים ממשיכים להתאדות.
התירוץ הנוח: ריבוי שעות עבודה
אז נכון ,ההורים צריכים לעבוד. ונכון, בניגוד לחברה החמולתית בעבר, דור הסבים כבר אינו תמיד זמין לעזרה פיזית. אבל בהינתן שזו המציאות - מדוע הורים לא לוקחים אותה בחשבון כשהם מחליטים על מספר הילדים שיביאו לעולם ועל המרווחים ביניהם?
במקום זאת, רבים מתעקשים על "השילוש הקדוש" הנורמטיבי של 3 ילדים חובה, לא פחות - ללא קשר ליכולתם הכלכלית. כך, עם כל ילד חדש, הם עובדים עוד יותר ומבלים עמו עוד פחות. זה לא הגיוני כלכלית ולא הוגן רגשית, לא לילדים ולא להורים. הפתרון הוא שוב להטיל אשמה - הפעם על המעסיקים.
אז בואו אגלה לכם סוד, מניסיון רב שנים של שיחות עם הורים בארגונים מכל הסוגים: הם לא יודו בכך בפה מלא, אבל לחלקם העבודה מהווה את המנוחה אמיתית ביחס לעול הבית, ולא להיפך. אבות בעיקר, אף משתמשים בשעות העבודה המאוחרות כדי לברוח מן הלחץ המתיש של הסעות, שיעורים, ארוחת ערב, מקלחת והשכבה. אז מה יש לכם לומר כעת?
השאלה הכלכלית האמיתית להורים היא: האם אתם באמת רוצים להיות עם הילדים והאם אתם מוכנים לשלם את המחירים הרגשיים, המנטליים והפיזיים של ההורות? המציאות מוכיחה שלא. אבל אם התשובה הכנה - ולא הפוליטיקל קורקטית - היא בכל זאת כן, הפסיקו בבקשה את הפרטת ההורות ותוכלו לעצור את הסחרור הכלכלי שאתם מצויים בו. ולהיפך.
הכותבת היא מנכ"ל BossProblem הפורטל להצלחה בעבודה , יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית
לפנייה לכתב/ת 
