טוות הנאה: הנשים שאורגות את פרוכת המקדש
הן אוספות כנימות ותולעים, מפיקות את צבעי התכלת, השני והארגמן לפי המקורות - ואורגות חוטים משישה פתילים בדיוק. הכירו את נשות לשכת הפרוכת: קבוצה של נשים ממקומות שונים ומקצועות שונים, שמכינות את הפרוכת לבית המקדש
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >
צפו בעקבות החורבן:
"המטרה שלנו היא לארוג את הפרוכת של בית המקדש – פשוטו כמשמעו", מספרת מעיין עייש, ציירת במקצועה, ל-ynet ו"אורות - טלוויזיה יהודית". "לפני ארבע שנים עברנו קורס במכון המקדש, שבו למדנו איך הכינו את הפרוכת בבית המקדש, אבל הכל היה תאורטי: אומר הרמב"ם ומה אומר רש"י.
"יום אחד חברתי אמרה לי: 'ברוך שעשני אישה'. כלומר, תעזבו אותי מכל הוויכוחים ההלכתיים האלה. אני רוצה לגעת בחוטים. אני רוצה לעשות את זה בעצמי. והחלטנו להקים בית מדרש יוצר, במטרה להכין את הפרוכות של בית המקדש".
עייש מספרת כי העובדה שהנשים הופקדו על מלאכת האריגה בבית המקדש, היא שמשכה אותה ואת חברותיה לעסוק בזה. "יש לנו כמיהה לבית המקדש, וזה מה שאנחנו יכולות לעשות כדי לקרב את בניין הבית", היא אומרת.
הרבנים מתפלפלים, אנחנו עושות
הפרוכת בבית המקדש שימשה כמסך הפרדה בין ההיכל שנקרא "הקודש" – ל"קודש הקודשים",
ונעשתה במלאכת חושב. לדברי עייש, הפרוכת נארגה בטכניקה מסובכת - כשמצד אחד נוצר ציור של נשר, ומן הצד השני שור. לדבריה, בשנה שעברה הצליחו היא וחברותיה לייצור דוגמית של אותה פרוכת - אך התוצאה לא הניחה את דעתן.
"אנחנו לומדות את כל ההלכות, ומתייעצות עם רבנים", היא מספרת. "כולם הופכים בהלכה, אבל אנחנו מנסות לעשות ממש את המעשה. בשנה שעברה עבדנו עם מומחית גדולה באריגה שלימדה אותנו שיטות מתוחכמות של ריקמה, שבסופה יוצא מצד אחד נשר – ומן הצד השני אריה, כמו בפרוכת של בית המקדש".
עייש וחברותיה מקפידות לעשות את כל המלאכה בעצמן, עד שיבינו היטב את התהליך ויעזרו בטכנולוגיה. "היום הכל נעשה על ידי מכונות. את לא באמת יודעת ממה עשוי כל בד. על מנת להבין איך עשו כל דבר ולחבר את ההלכה עם המעשה, צריך להתעסק עם זה ממש".
"כדי להגיע לעבודה הנכונה בפרוכת, אנחנו צריכים לאמן את הידיים ואת הלב ואת הראש", מוסיפה אורנה הרשברג, שותפתה של עייש לאריגה. הרשברג המתגוררת ביצהר, בעלת דיר עזים, היא שתורמת את הצמר לאריגת הפרוכת. "לא ניתן להשיג את החוט בחנויות, כיוון שכל חוט צריך להיות מורכב משישה פתילים השזורים ביחד - ואין כיום ייצור כזה.
"היו 13 פרוכות בבית המקדש, כלומר החליפו 26 פרוכות בשנה, אז אנחנו לקחנו על עצמינו את התפקיד להכשיר נשים לעבודה הזו. שבעזרת ה', כאשר יקום בית המקדש - נהיה מוכנים".
מלקטות כנימות, צובעות חוטים
הרשברג מציינת כי על פי ההלכה הפרוכת נארגה מצמר הצבוע בשלושה צבעים: תולעת השני העשויה מכנימה שחיה על עץ אלון מצוי; צבע התכלת שעשוי מחילזון כהה קוצים - וארגמן "שניתן לייצר מהחי, אך לא מוגדר במקורות מאיזה חיה בדיוק".
"כדי להגיע לתוצאות טובות אנחנו עורכות הרבה ניסויים", מספרת עייש. "התייעצנו עם מומחים בתחומים שונים, וביניהם נחום בן יהודה המומחה בפשתן, ופרופ' זהר עמר שלימד אותנו כיצד לאסוף את תולעת השני. בתקופה הזהו ניתן למצוא את התולעת שחיה על עצי אלון גבוהים. השנה כבר אספנו אותה והשתמשנו בה לצביעה".
היו דברים שהתחדשו לרבנים בעקבות מלאכת האריגה שלקחתן על עצמכן?
"בהתחלה נאמר לנו שצריך להכין את הפרוכת בחוט שזור מכל הצבעים – תכלת, ארגמן, לבן של פשתן ותולעת השני, אבל לא ליצור ציור כשכל הצבעים יחד. הגענו לרעיון לעשות חוטים שבחלקם הכחול יותר או האדום, אבל לא היינו מרוצות מהתוצאה בסוף.
"הרב ישראל אריאל ממכון המקדש מלווה אותנו מקרוב. כשהוא ראה את הפרוכת, הוא הבין שזה לא מסתדר - כי זה לא יצא כל כך יפה. או אז הוא אמר שננסה לעשות את הדברים אחרת, ושיש לזה היתרים - אז אין כמו עשייה בפועל כדי להבין מה היה שם".
אישה נוספת המשתייכת לקבוצת לשכת הפרוכת היא הינדי כהן, העוסקת בהוראה לגיל הרך: "אני נפגשת עם אנשים שרואים את המלאכה שלנו כהזויה, ולא קולטים מה אנחנו עושות. יש חברים שלי שמקשיבים אבל חושבים שאני במקום אחר לגמרי, אבל אני באמת מאמינה שהפרוכת שלנו תעמוד בבית המקדש".
לפנייה לכתב/ת 
