"אתה דופק את הצופים, והם דופקים אותך"
ניקולס ווינדינג רפן לא מתרגש מהתגובות הקשות לסרטו "רק אלוהים סולח". להפך, הוא מבסוט מהן. בראיון הדני הממושקף מודה: "אני פשוט אוהב אלימות", ומסביר: "אני ניגש אל דברים כמו פורנוגרפיה, אל מה שמגרה אותי"
שנתיים אחרי שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, בזכות סרטו "דרייב", חזר השנה הבמאי הדני ניקולס וינדינג פן לריביירה הצרפתית, רכוב על זרי התהילה, מלווה בשובל של תקוות וציפיות. היוצר התמיר, הממושקף וחובב האלימות ("פושר", "ברונסון") הציג בתחרות הרשמית של קאן את סרטו החדש "רק אלוהים סולח", וכולם המתינו בשקיקה לשיתוף הפעולה השני שלו עם הכוכב ההוליוודי ראיין גוסלינג.
אבל כגודל הציפיות, כך הייתה גודל האכזבה. בהקרנת הבכורה של "רק אלוהים סולח", הוא לא התקבל בסלחנות: כבר בכותרות הסיום, עוד לפני כשהאורות דלקו באולם, המבקרים פצחו בשריקות ובקריאות בוז קולניות וטענו שהסרט מופרך, גרוע, אלים, מתיימר ואיטי. למחרת אותה הקרנה אמר רפן (42): "אני מאוד מאוד מאושר מהסרט ומהתגובות כאחד. אני חושב שאהבה ושנאה הם אותו רגש. בשני המקרים, אתה מזיין את הצופים, והם מזיינים אותך. זה תלוי בהם, האם מדובר בזיון טוב או רע. כיוצר אני נהנה לדפוק את הצופים, ואני נהנה שהם דופקים אותי בחזרה.
"מבחינתי זה תענוג גדול, שהצופים אוהבים או שונאים את הסרט שלך. עדיף שתהייה אינטראקציה מאשר אדישות. בסך הכל, אני מאוד מרוצה מ'רק אלוהים סולח', ומשעשע אותי, שאנשים משווים אותו ל'דרייב'. אלה שמשווים נוטים לשכוח, שגם 'דרייב' נתקל בעוינות ובתגובות שליליות כשהוא יצא, לצד הביקורות החיוביות. כל אלה שיורדים על 'רק אלוהים סולח', צולבים אותו מאותן סיבות ש'דרייב' נצלב בגללן".
ריאן את רפן
עכשיו, מגיע אלינו "רק אלוהים סולח", ותוכלו להחליט האם לאמץ אותו ולהפוך אותו לסרט פולחן, או לצלוב אותו כמו חלק מהמבקרים. העלילה שלו עוסקת בג'וליאן (גוסלינג), בחור אמריקאי המנהל מועדון אגרוף בבנגקוק וגם סוחר בסמים. אחיו הבכור ושותפו לעסקים של ג'וליאן אונס ורוצח זונה קטינה תאילנדית. אביה של הנערה נוקם ברוצח בתו, בעידודו של שוטר מושחת ואכזרי. אמם של שני האחים – ביץ' מחומצנת מהגיהינום, אותה מגלמת קריסטין סקוט תומאס, מגיעה מארצות הברית לבנגקוק, כדי לנקום את מות בנה האהוב.
"כתבתי את רק 'אלוהים סולח' לפני שעשיתי את 'דרייב'", מגלה רפן. "הייתי בתקופה מאוד אקזיסטנציאליסטית, אשתי הייתה בהריון עם הבת השנייה שלנו וזו הייתה תקופה מאוד קשה, ואני זוכר שהייתי מאוד עצבני ואלים. ולא ידעתי איך לנתב את זה. ואז חשבתי שאם יש מישהו שיש לו תשובות לבעיות האקזיסטנציאליסטיות של החיים, זה בטח אלוהים. ואז עלתה בראשי דמות האם הזו, שזוללת הכול".
הרומן של רפן עם גוסלינג ממשיך בזכות פרישתו של השחקן האנונימי שיועד לתפקיד הראשי. "ריאן, שהפך בינתיים לחבר קרוב שלי, אמר לי 'אני אעשה את זה'. דחינו את ההפקה ונסענו לתאילנד ושם עברתי את החוויה האמיתית, שבמהלכה מצאתי את הסרט שאני רוצה לעשות".
רפן מעיד שחווית הצילומים בבנגקוק הייתה מסעירה ומרתקת. "היא תמיד הזכירה לי את ניו יורק ואת לוס אנג'לס, במובן של הטירוף. אבל תמיד הייתי בבנגקוק תייר זר בארץ זרה. כשהחלטתי לצלם שם, ידעתי שגם בתקציב המוגבל שלי, אני יכול להוציא הרבה מהעיר הזאת. ככל שעבר הזמן במהלך השהות שלנו בתאילנד, ככה קיבלתי את העובדה שיש יקום מקביל לעולם שלנו, שאין לו הגדרה".
אתה אדם מאמין?
"לא ממש. אני סקנדינבי, ובסקנדינביה, הדת עפה מהחלון, ברגע שהמדינה נכנסה בדלת. אמי שלי אמנם יהודיה, אבל אף פעם לא דיברנו על הדת היהודית, ולא היינו דתיים בפועל".
ואיך זה שבחור נחמד ועדין כמוך יוצר תמיד כזה קולנוע אלים?
"זה כמו לשאול ברדלס למה אתה כל כך יפה ומרושע-אכזרי באותו זמן. זה בגלל מי שהוא. אני פשוט אוהב אלימות. אמנות בעצמה היא ביטוי ואקט של אלימות. כשאתה יוצר, אתה יוצר את האלטר-אגואים שלך, והסרטים הם דרך לתרגל זאת. האמנות עוסקת בחדירה. האמנות היא לדבר אל התת מודע שלנו ואל הצרכים שלנו ברמות שונות. זו שאלה קשה לענות עליה, בגלל שאני לא חושב על מה שאני עושה יותר מדי. אני ניגש אל דברים כמו פורנוגרפיה, אל מה שמגרה אותי. דברים מסוימים עושים לי את זה יותר מדברים אחרים, ואני לא יכול להדחיק את הצורך הזה, וככה זה מסתיים בדרך כלל.
"אני לא תופס את עצמי כאדם אלים מאוד. אני הייתי מת, אם מישהו היה חושב שאני רשע. אבל יש לי פטיש לאלימות רגשית. לתמונות אלימות. אני לא יכול להסביר מאיפה זה מגיע, אבל אני כן מאמין שבאמנות זו דרך לבטא דברים מסוימים בך, ומבחינת הצופה זה הפוך. אסור לנו לשכוח שבני האדם היו מאוד אלימים כשנוצרו. האיברים האנושיים נוצרו בשביל אלימות, בשביל הצורך הטבעי לשרוד. לאורך השנים, הפיזיות שלנו כבר לא משמשת לאלימות, אבל יש לנו את הדחף הזה מלידה, ככה שיש לנו יותר דחף רוחני לאלימות, כשאנחנו מתעמלים למשל".
ב"דרייב" לריאן גוסלינג היו משהו כמו חמישים שורות סך הכול, וב"רק אלוהים סולח", יש לו בקושי 12. רפן סבור כי האלימות מדברת בפני עצמה. "השפה של האלימות היא יותר מעניינת ויותר פואטית והיא עוזרת לנו לעשות סרט שבו אנחנו לא שואלים מה אתה, אלא מה אתה לא. הדיאלוג יכול היה לפגוע בפואטיקה של הסרט", הסביר.
לעומת זאת, קריסטין סקוט תומאס לא מפסיקה לקלל, להעליב ולנבל את פיה.
"כל יום, חשבנו והתלבטנו מה קריסטין צריכה להגיד הפעם? איזו קללה גרועה יותר? ישבנו ואמרנו מה יכול להיות מעניין שאם תגיד לבנה? ואז התחלנו לדבר כל אחד על הזין שלו, וכששני גברים מדברים על הזין שלהם זה נעשה מאוד מאצ'ואיסטי. אבל כשאמא שלך מדברת על זה, זה נעשה מאוד לא מצ'ואיסטי. אז זה היה, 'אוקי, זה הולך לעבוד. קריסטין, תתכונני לזה'. אני זוכר ששאלתי את ריאן מה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לומר לאישה באמריקה, והוא אמר 'Cum Dumpster'. קריסטין לא הייתה מסוגלת לומר את הקללה הזאת. לקח לה שמונה טייקים עד שהיא הצליחה להגיד את הקללה הזאת".
נותן לצלילים לדבר
לצד שתיקות וקללות, יש בסרט דגש על מוזיקה, לה אחראי קליף מרטינז, בוגר רד הוט צ'לי פפרז, שכבר עבד עם רפן על "דרייב". כמו כן, רפן עורך מחווה לתרבות מועדוני הקריוקי של תאילנד. "משום שכל הסרט צולם בלילה, ביליתי הרבה לילות בבנגקוק, וראיתי שאנשים הולכים למקומות של הקריוקי ושרים כל הלילה. זה כמעט כאילו שהם חיים בעולם הזה, וזה היה מאוד מלהיב ומעניין, ועם זאת מאוד מרוחק מכל דבר שהיה נראה לי הגיוני. מסתבר שלכל אחד מהשירים התאילנדים יש משל שמדבר על נקמה או שהוא על לעזוב את הגוף ולהגיע הביתה. או שהוא שיר אהבה טהור".
הקדשת את "רק אלוהים סולח" לבמאי הפולחן הסוריאליסטי אלחנדרו חודרובסקי, היוצר של "אל טופו" ו"ההר הקדוש". אתה מושפע ממנו?
"חודרובסקי תמיד היה מן יצור מיתולוגי בתרבות הפופ של יוצרי הסרטים, והרבה מזה היה קשור לעובדה שהיה בלתי אפשרי לראות את סרטיו במשך הרבה שנים, במהלך שנות ה-60 וה-70. זכיתי לראות את סרטיו מספר פעמים ותמיד סקרנה אותי השפה הקולנועית שלהם. זו שפה קולנועית מאוד ייחודית, שחותרת כנגד כל המוסכמות. זה כמו שחיי המין שלך משעממים קצת ואז אתה צריך לרענן אותם. לכן היה לי חשוב לפגוש את חודורובסקי, לדבר איתו ולראות איך הוא עושה את הדברים שלו. הפגישה איתו והסרטים שלו העניקו לי ביטחון לנסות ללכת נגד כל המוסכמות".
הפרויקט הבא של רפן הולך להיות מאוד מסקרן - סדרת טלוויזיה מדע בדיונית המסתמכת על הקומיקס הצרפתי "ברבלה" (שהפך בשנות ה-60 לסרט בכיכובה של ג'יין פונדה). "אני מכור לטלוויזיה, והייתי מכור לטלוויזיה עוד מגיל צעיר. אני אוהב טלוויזיה, אני אוהב את הגודל, אני אוהב לצפות בה, אני אוהב את השלט ואת הכוח שלו", מסביר הבמאי.
"לתכניות טלוויזיה יש השפעה לפעמים הרבה יותר גדולה עלי מבחינה יצירתית מאשר קולנוע. יש סדרות שאני יכול לצפות בהן באופן אובססיבי במשך שעות. הטלוויזיה הפכה להיות המקום המרכזי, שבו אנשים נחשפים לאתגרים היום, וכשהציעו לי לעשות את 'ברברלה', אמרתי שאני לא רוצה לעשות את זה כסרט אלא כסדרה, וזה יהיה הניסיון הראשון שלי ליצירת אמנות בטלוויזיה".
