אין כמו הבית של כנסיית השכל

"הבית כה רחוק" של כנסיית השכל והתזמורת האנדלוסית אשקלון הוא אלבום נהדר. יש בו אמנם רק 6 שירים חדשים לגמרי (פלוס ארבע גרסאות כיסוי, קטע אינסטרומנטלי וקאבר של התזמורת האנדלוסית לשיר מתוך האלבום עצמו, "האהבה שלי"), אבל המכלול נשמע מהודק, קשור מאד בין הרצועות שלו ובונה יצירה שעומדת בפני עצמה.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• מותק, הזמרות התכווצו!
• אניה בוקשטיין ואביב גדג': היה שווה לחכות
• חדש למשינה: שלח לי מלאך וקרא לו רע מוכיח
  

כנסיית השכל מחפשת כבר שנים את התדר הנכון. היא נעה בין אלבומי רוק "אנגלי" עם צליל מנוכר, ל"אוטוביוגרפיה", ששילב תזמורת "אשכנזית", עם משלוח מנות (ועונות) מיוחד של ויואלדי - ועתה מגיעה לשת"פ עם הצליל המזרחי של האנדלוסית.

המסקנה פשטנית להפליא. וגם קלישאה לא קטנה. אבל היא בלתי נמנעת. בפרפראזה על שם האלבום: אין כמו הבית. הגרעין הקשה של כנסיית השכל, מרגע היווסדה, הושתת על שילוב בין צליל מזרחי וערגונות למולדת ישנה, שחברי הלהקה מעולם לא הכירו, לבין הרוקנרול. וב"הבית כה רחוק", הגרעין הזה מתגבש מחדש. הלחנים של יורם חזן מעולים, השירה שלו חזקה וחודרת כתמיד, וגם מרבית העיבודים בשיתוף האנדלוסית מעניקים כנפיים לשירים הגולמיים.

אבל אני אוהב באלבום הזה בעיקר את הטקסטים. שירים כמו "אפילו אז" (רן אלמליח), "הוי ארצי מולדתי" (רן אלמליח) או "תני לי" הנפלא (שמעון אדף), מצליחים לעשות בדיוק מה ששיר מעולה אמור לספק. דחיסה של חוויות, געגועים, תסכול, פחדים, זעם ותקווה של דור שלם, לתוך בית בית פזמון. מבלי להגיד דברים באופן מפורש וחותך. אבל הסאבטקסט ברור וחד.

עטיפת האלבום "הבית כה רחוק"

אז "הבית כה רחוק" מסמן נקודת שיא בקריירה הארוכה והכל כך מרשימה בעקביות שלה, של הכנסיה. אבל החשיבות שלו פורצת הרבה מעבר לקריירה של חזן, אלמליח וחבריהם. כי מדובר בעוד חוליה, וחוליה מרכזית, בשינוי מהותי שעובר על המוזיקה הישראלית.

במשך עשרות שנים, מה שאנחנו מכנים כאן כ"מוזיקה מזרחית", התחלק לשני זרמים מרכזיים, ושונים לגמרי. היה את הגל - השוצף תמיד - של פופ ים תיכוני, או כל הגדרה מעצבנת אחרת שנמצא לו. זרם שהמאפיין המזרחי המרכזי שלו הוא המוצא והמבטא של הזמרים, אבל יש בו הדהוד קלוש מאד למקורות המזרחיים האמיתיים והעמוקים של המוזיקה.

ובמקביל, סצינה שקטה הרבה יותר, אבל קיימת תמיד, של הרכבים "אתניים", שמבוססים על מוזיקה מזרחית מהזן המורכב והמעמיק, אבל עם מינימום ניסיון להיות קומוניקטיבי ומסחרי. במהלך בורקסי מובהק, ההרכבים האלה הופיעו בעיקר מול קהל אשכנזי, באולמות מפוצצים מ"תרבות".

אבל מה שלא היה, הוא האמצע. אותו אמצע, שדווקא החל להתגבש בשנות השבעים, עם אמנים כמו צלילי הכרם/ צלילי העוד, או אהובה עוזרי. מוזיקה פופולרית, שמשלבת בין מזרח למערב, אבל מתוך כבוד ודגש על המקורות המזרחיים האמיתיים. לא סתם פופ עם מבטא ושירי כפיים.

והנה, בשנים האחרונות האמצע הזה הולך ונוצר מחדש. גם בסגנון המוזיקלי, אבל גם בתכנים. אלה שמדברים על מזרחיות. על הגירה. על תחושה של תלישות וחיפוש שורשים. זה גל מרגש, ומעורר מאד. מעורר את החושים, מעורר תקווה. אני מדבר על אלבומים כמו דודו טסה והכווייתיים; על "ילדים של מהגרים" החדש של אביב גדג', שמצטרף כמובן למורשת של להקת אלג'יר, ולזו של שלום גד. שניהם מהמשפחה המורחבת של כנסיית השכל.

על התחייה הכל כך משמחת של אהובה עוזרי, עם "מעלי דממה" המופתי, שיצא משיריה; על חיפוש השורשים הלא חדש, אבל ההולך ומעמיק של ברי סחרוף,

בין היתר ב"אתה נמצא כאן"; וגם על אלבומים שפחות הצליחו, אבל סימנו כוון, כמו זה של טל הפטר, או בכינויו "ניסים ונפלאות".

את ההשפעה ההולכת וגוברת הזו אפשר לזהות אפילו בקרב נסיכי הפופ הים התיכוני. שימו לב, למשל, להתקרבות של שרית חדד למוזיקה ערבית, במסגרת "ימים של שמחה". וזה באמת משמח. באופן אירוני, דווקא הגל הזה, שעוסק בתחושות של תלישות וניכור, מצליח לייצר בסיס חם ואמיתי של מוזיקה ישראלית.

וכנסיית השכל, שהפיחה רוח בקושי ובאומץ במשך 20 שנה בגחלים הלוחשות האלה, ראויה יותר מכל להיות הסנדקית. לא פלא שהקטע המרגש מכל באלבום החדש שלה, הוא הקאבר של הכנסיה ל"ילדתי" של זוהר ארגוב. אחרון גיבורי הפעולה, שהפכו לכוכבים פופולריים, אבל לא זנחו את המורשת המוזיקלית שעליה הם גדלו.