מסורת של פחד: האנוסים יוצאים מהארון
פחות מאלף יהודים חיים בפורטוגל, אבל ההערכות מדברות על קרוב למחצית מהאוכלוסייה שהיא "מזרע ישראל". 516 שנים לאחר שיהודי פורטוגל אולצו להתנצר, הוכנס ספר תורה למרכז היהודי בעיר טרנקוזו שבפורטוגל, לאותו המקום שבו שכן בית כנסת במאה ה-15, בהשתתפות משפחות של "אנוסים"
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
באחד הדוכנים עמדה נערה צעירה וחייכנית, שהציעה חולצות של "דולצ'ה וקבאנה", "טוני הילפיגר" וכמובן "אדידוס" (הטעויות במקור, כמובן). חשבתי לפרגן לילדים שלי כמה חולצות, אבל לפני שהספקתי להגיד bom dia ("בוקר טוב", בשפת המדינה), התקרב אלי אביה של הנערה. בחיוך רחב הוא שאל: "יודי?" "יהודי", עניתי, והוא לחץ את ידי בחום ובהתרגשות.
פחות מאלף יהודים חיים בפורטוגל היום, אבל מספרם של "האנוסים" – אותם יהודים שאולצו להמיר את דתם לפני למעלה מ-500 שנה, אך המשיכו לשמור על מנהגים רבים בסתר – גדול פי כמה וכמה. אומדן מדויק אין, אך הערכות מדברות על קרוב למחצית מהאוכלוסייה שהיא "מזרע ישראל". משפחות רבות ממשיכות גם היום "לצאת מארון הקודש" אחרי מאות בשנים, ולהצהיר גלויות על מקורותיהן היהודיים.
חתונת הדמים
סיפורם הטראגי של יהודי פורטוגל מתחיל בשידוך לא מתאים. בשנת 1496 מנואל הראשון,
מלך פורטוגל, ביקש להתחתן עם בתה של איזבלה מספרד, שארבע שנים קודם לכן גירשה מארצה את היהודים. המלכה הביעה נכונות לשידוך, ובתנאי שהחתן המיועד יגרש את היהודים מארצו.
בתחילה הסכים מנואל להצעה, אבל אחרי כשנה של מחשבה, ולאור העובדה שמצבה הכלכלי של ספרד התדרדר בעקבות גירוש היהודים - הוא החליט כי אינו מוכן לוותר על יהודי הממלכה שמנו קרוב ל-20% מהאוכלוסייה.
בתרגיל אכזרי במיוחד הכריז מנואל, כי על כל היהודים להגיע לנמל ליסבון כדי לעזוב את המדינה, אך כאשר הגיעו, נגררו היהודים לכנסיות ואולצו להתנצר. רבים המשיכו לנסות ולשמור בסתר את מנהגי היהדות, בשעה שהאינקוויזיציה העמידה לדין ושרפה יותר מעשרת-אלפים איש על המוקד ב"אוטו-דה-פה".
במקום שבו עמד בית כנסת לפני 500 שנה
מי שהחליט לסייע לצאצאי האנוסים בפורטוגל הוא מיכאל פרוינד, מייסד ארגון "שבי ישראל", שעוסק באיתור צאצאיי העם היהודי במקומות נידחים יותר ופחות בעולם, ובסיוע לאלה הרוצים ליצור קשר מחדש עם העם היהודי ומדינת ישראל.
516 שנים לאחר שיהודי פורטוגל אולצו להתנצר, יזם הארגון לפני כשבוע, טקס הכנסת ספר תורה למרכז היהודי שהוקם נערך בעיר טרנקוזו שבצפון פורטוגל, לאותו המקום שבו שכן בית הכנסת במאה ה-15.
תחייתה של היהדות באזור זה היא סיפור בפני עצמו. בראשות העיר טרנקוזו עומד חוליו סרמנטו (Júlio Sarmento). בשנת 1985, והוא בן 27 בלבד, נבחר לראשונה - ומאז חזר על ההישג כבר שבע פעמים. סרמנטו המגדיר את עצמו כנוצרי לא אדוק, יודע לספר כי סבו היה יהודי, ובליבו שלו יש פינה חמה ליהדות יועצו וחברו הקרוב הוא עיתונאי יהודי בשם עומד חוזה לוי דומינגוס (jose levy domingos).
בגילוי לב יוצא דופן, מודה סרמנטו שכאשר דומינגוס פנה אליו בהצעה להקים מחדש את בית הכנסת של טרנקוזו - הוא קיווה כי הדבר יוכל לסייע מבחינה תיירותית לעיר הזעירה, המונה כעשרת-אלפים תושבים בלבד. אולם לדבריו, ככל שהמיזם קרם עור וגידים, הוא הגיע למסקנה כי תחיית המורשת היהודית של העיר היא, כלשונו, "הדבר הנכון לעשות".
חיים בסוד
לפני כשבוע ערך ארגון "שבי ישראל" כנס לכ-30 צאצאי אנוסים בני המקום, שבמשך שבת שלמה למדו על היהדות ועל עם ישראל, ובשיאו של האירוע, הכניסו את ספר התורה למרכז היהודי.
בין החוגגים היו גם בני משפחת אלמיידה-סוזה. מריה פרננדה מרקש דה-אלמיידה, בת ה-51, מספרת כי גדלה על כך שאסור לבשל חזיר או ארנבת, ושחייבים לשמור בסוד את העובדה שהסבא-רבא שלה הוא יהודי.
לדבריה, "מאז היותי נערה צעירה חשתי שאין לי זהות. לא הזדהיתי עם הנצרות - הם לא ענו על מה שהרגשתי. תמיד קראתי ספרים על יהדות ועל השואה, ובשנת 2009 מצאתי קבוצה בפייסבוק של יהודים דוברי פורטוגזית. כך הכרתי את הרב אלישע סלס, שליח 'שבי ישראל' בעיר בלמונט, והתחלנו להתקרב ליהדות".
מי שנלהב אף יותר ממנה מהעם היהודי, הוא בעלה, רוי ז'ורז' פונסקה דה סוזה (Rui Jorge Fonseca de Sousa). הוא בן 48, נוצרי קתולי שאולץ בילדותו ללכת לכנסייה ולהשתתף בטקסים. "הנצרות לא ענתה לי על כל השאלות החשובות שאותן מצאתי ביהדות", הוא מספר, כשלצדו בתו בת ה-19, מריה לאורה. לדבריה, לה עצמה עדיין לא ברור האם תרצה להתגייר, אבל היא בהחלט שמחה עבור הוריה על שמצאו את התשובות ביהדות.
בצירוף מקרים פואטי, במהלך חגיגות הכנסת ספר התורה בטרנקוזו, צלצלו פעמוני הכנסיות וקראו למאמינים לבוא לתפילה. אבל ברחבת שלפני כנסיית סיינט פיטרס, יהודים מישראל וצאצאים של יהודים-פורטוגלים אשר אולצו להתנצר לפני מאות שנים, הקיפו את ספר התורה, ושרו "שישו ושמחו בשמחת תורה" וגם "ושבו בנים לגבולם".
פרוינד עצר לרגע את שיירת החוגגים, ואמר בהתרגשות: "היום אנו חוגגים את חידוש החיים היהודיים בפורטוגל, ורואים דוגמה מוחשית לנצחיותו של עם ישראל. הנקמה הכי מתוקה על מה שהאינקוויזיציה עשתה לעם שלנו, היא להחזיר כמה שיותר צאצאי אנוסים לעם".
לפנייה לכתב/ת 
