ההומואים האנוסים: למה לעולם לא אצא מהארון
אני הומו דתי, נשוי ואב לילדים - ומתמודד כל יום מחדש עם הבחירה הקשה מנשוא של חיים בשקר, ללא אהבה. אבל ברגעי משבר - עם כל הסבל, הכאב הלא נגמר, הבכי והדמעות - אני יודע שעשיתי משהו נכון. נכון לילדיי שאני אוהב, להוריי שאיני מסוגל לצער - ולאלוהים שברא אותי כך
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
אני כבר שומע אתכם מצקצקים בלשונכם ואומרים: אם כן, למה התחתנת בכלל? למה עשית לה את זה? איזו זכות הייתה לך לאמלל אותה כך ולשקר לה? למעשה, מדי יום אני נשאל מדוע אני לא שם קץ למצב הקשה והיום-יומי שבו אני נמצא, וממשיך הלאה בחיי.
את השאלה הזו שואלים אותי הומואים רווקים שאני בקשר אינטרנטי עמם, וגם הומואים כמוני: דתיים ונשואים. אני יודע שהדתיים הנשואים שואלים גם את עצמם לא פעם את אותה השאלה, וכמוני קורעים את עצמם בקושי גדול מהפנטזיה שהם הרשו לעצמם לרגע קט להישאב אליה - ומכריעים על פי רוב להשאיר את המצב כמו שהוא.
הילדים: לא ארסק את עולמם
שלוש סיבות עיקריות מככבות בעניין הזה, והן בעלות חשיבות זהה לחיי. הראשונה שבהן, הילדים - מקור האושר הגדול,
ותחושת ההגשמה שדבר לא ישווה לה. גם כשאני כותב את השורות האלו עיניי מתלחלחות, ולבי יוצא אליהם. המחויבות העצומה שלי ליציבות הרגשית שלהם ולתחושת הביטחון העצמי שלהם, תמיד מכריעה את הכף.
אנו חורקים שיניים יום-יום, מוותרים על המשיכה "הטבעית" שלנו ועל הרצון להרים רגליים ולברוח, ובוחרים בכל יום מחדש - ובלבד שילדינו יקבלו בית יציב ובריא עד כמה שאפשר, יקבלו בית תורני וערכי. ובכדי שעולמם לא ייחרב עליהם באחת.
רווקים שיצאו מן הארון טוענים כלפיי, בחוכמה של מי שמעולם לא עמד במקומי: "הרי הילדים לא גדלים בבית בריא. הם בוודאי מרגישים שמשהו לא תקין גם אם הם לא יודעים לנקוב בשמו, ובכלל, הילדים שלכם יהיו מאושרים אם אתם תהיו מאושרים".
חברים יקרים וחמודים, אל תדונו אותנו עד שתגיעו למקומנו. כאבא השייך לדור שבו אבות קמים לתינוקם בלילה, מאכילים, מחליפים ונושאים באופן שווה בנטל, אני יכול לומר היום בוודאות שלעולם לא הייתי מוותר על הזכות המרגשת להיות אבא.
אני רואה את ילדיי היום, והם נערים ונערות שחולקים איתי את סודותיהם הכמוסים ביותר, משתפים אותי בהתבגרותם ומסתכלים אליי כאל מורה הדרך של חייהם. היכולת שלי כאבא להכיל אותם על עולמם המורכב, היא זכות אלוהית ואני אסיר תודה עליה. לעולם לא אמעל בתפקידי זה. לעולם.
ההורים: פצע שלא יגליד לעולם
הסיבה השנייה היא ההורים. אצל רובנו נוכחות הורינו חזקה ומשפיעה על חיינו. אנו יודעים בתוך תוכנו שיציאה
מן הארון ופירוק המשפחה, ואפילו "רק" אחד מאלה - יפגעו בהורינו אנושות גם אם יסתירו זאת, וגם אם הם "ישחקו" את המשחק הליברלי, המקבל והמכיל.
ברור לי מעבר לכל ספק שהפגיעה בהם תהיה קשה כל כך, ואני לא רוצה לאכזב אותם ולהוריד את שיבתם בצער שאולה. כשאני רק מעלה בדמיוני את פניהם בשעה שאני מספר להם שאני הומו, ושהחלטתי לפרק את המשפחה – אני נשבר מצער. אני יכול ממש לראות את עומק היגון שמתרקם בעיניה של אמי, את הקמטים שנוספים לה, ואת ההתקשחות המרוחקת מכאב עצום שמתגבשת באבא שלי. אני רואה אותם נשברים לי מול העיניים, ומחזיקים את עצמם ובלבד שלא לפגוע בי.
ומה עם האושר שלנו? נכון שרובם יקבלו אותנו בכל מקרה. עם זאת, רק מי שהוא הורה בעצמו - יודע שאתה יכול לקבל את ילדך באמת ובתמים, אך הפצע העמוק שיתמקם בלבך לעולם לא יגליד. ההבנה שילדך מאושר ושמח אבל הולך בדרך שהיא לא דרך האמת, דרך שאתה יודע בתוך תוכך שתוביל אותו לעצב, לבדידות ולכאב תרדוף – אותך כהורה, ותכרסם בך בכל יום. ומי אני שאעשה דבר שכזה להוריי.
אלוקים: מי אני שאמרוד בו?
והסיבה השלישית: התורה וריבונו של עולם. כל מי שתורתו ואמונתו מבוררות היטב יודע שהחיים לכתחילה,
אמורים להתקיים באופן שבו יש תא משפחתי המורכב מאמא, אבא וילדים. כך ברא הקב"ה את עולמו. כל התחכמות, מוסברת ככל שתהיה - אינה יכולה לסתור את האמת הבסיסית הזו. המבנה המשפחתי הוא יסוד העולם והוא האמת השלמה.
ובלבך פנימה אתה יודע ברגעי משבר כי עם כל הסבל, הכאב הלא נגמר, הבכי והדמעות – עשית משהו נכון. החיבור הזה בינך ובין אשתך משמש קרקע פורייה לא רק להולדת ילדים, אלא לכל הפירות שמשפחה יכולה להניב: פרנסה, חינוך, תורה, אמונה, בנייה והתקדמות בחיים. החיבור הזה בין בונה את העולם, ומה שלא – לא.
יהושע כותב בלוג באתר "כמוך - הומואים דתיים אורתודוקסים"
לפנייה לכתב/ת 
