אין קיפוח, יש ויכוח
תוכניתו של אמנון לוי בערוץ 10 מעלה את השד העדתי לשיח הציבורי. אבי שושן קורא למזרחיים שבפריפריה להפסיק לבכות ולהתחיל ללמוד
בגיל 11 עברנו דירה מפתח תקווה לראש העין. הוריי שראו שאין לי חברים בעיר, שהייתה עד אז מעוז התימנים, הפצירו בי ללכת לסניף "בני עקיבא" בשכונה הוותיקה ולהכיר ילדים בני גילי. בדרך לשם, שאלתי ילד בן גילי איפה ממוקם הסניף. בתגובה הוא ירק עליי ואמר לי "אשכנזי מגעיל, תסתכל מפה". בבושת פנים ניגבתי את הליחה מפניי וחזרתי לשכונות הווילות היוקרתיות שבגבעות החדשות. אני חייב להודות שבאיזה מקום חייכתי. משום מה הוא חשב שאני אשכנזי.
תוכנית מרתקת יש לאמנון לוי בערוץ 10. במדינה שבה טענות על השד העדתי הפכו לכלי משחק פוליטי שנאמר בבוז, מגיע לוי ומוכיח כי בישראל של שנת 2013 הנושא העדתי עדיין בוער ומהווה חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי. זה לא רק אמצעי של פוליטיקאים מזרחים להסביר מדוע כשלו, אלא נושא שחי ובוער בפריפריה הישראלית.
עוד בערוץ הדעות
לא צריכים טובות / שלמה קראוס
שלח לי מלאך לבנק ישראל / אמנון סטרשנוב
אני בן 31 ומעולם לא הרגשתי מקופח. אבי, מוריס ז"ל, הגיע לארץ מקזבלנקה כשהיה בן 17. עם הגעתו שלחו אותו ללמוד מכונאות רכב. אחרי שבועיים במוסך, הוא אמר להם שעם כל הכבוד לעובדה ששם משפחתו הוא שושן, הוא לא עלה לישראל כדי לסחוב צמיגים ואחרי מבחנים רבים התקבל לעבוד בבנק לאומי. שם, בזכות חריצות, עבודה קשה וכישורים הוא התקדם עד למעמד של מנהל סניף. בתור ילד אני זוכר את הכבוד שהיו עושים לו בבית הכנסת של המרוקאים בפתח תקווה.
את הצלחתו הוא לא חב למדינה אלא לו עצמו שנלחם כל חייו כדי להתקדם ולהוכיח שלמרות שהוא דובר ערבית וצרפתית ולאו דווקא אנגלית, הוא לא פחות ראוי. את אותם מסרים הוא העביר לנו, ילדיו. "תלמדו", חזר ואמר. בזמן שאמא דאגה לאוכל ולבגדים, הוא עבר איתנו על שיעורי הבית, הגיע לאסיפות הורים, תמיד עם חליפה ועניבה אגב, ולא ויתר על שליחתנו, כל ששת הילדים, לבתי ספר פרטיים. בבית היה לו קיר ענק שבו תלה את כל התעודות שלנו מהאוניברסיטאות שבהן למדנו. כשחלה בסרטן ומבקרים באו לקיים את מצוות ביקור חולים, קם ממיטת חוליו ולקח אותם לאותו קיר. זו הייתה גאוותו הגדולה, ההצלחה של הילדים שלו.
אני לא חושב שיש היום קיפוח בין אשכנזים לספרדים. כן, אתם יכולים לומר ש"השתכנזתי", אבל אני באמת מאמין שבישראל של המאה ה-21 אפשר להתקדם גם אם שם המשפחה שלך אמזלג או אבוקסיס. אני מאמין שעדיין בקרב המבוגרים יותר תהיה הרמת גבה נוכח ההישגים שאליהם יגיעו בעלי שמות משפחה אלו, אבל היכולת לצמוח ולהתקדם בסולם התפקידים תלויה רק בנו ובמוטיבציה שלנו. מה כן יש? פער אדיר בין המזרחים תושבי המרכז לאלו שגרים בפריפריה.
לפני תקופה קצרה יצא לי לבלות לא מעט באופקים. חור באמצע שום מקום שבו הזמן עמד מלכת. ניהלתי שם שיחה עם בחור בן גילי, מוכשר ואינטליגנט שעבד כשליח בחברת שליחויות. שאלתי אותו מדוע הוא לא לומד ולא עושה משהו עם עצמו. "כבר הייתי בשנה שנייה לתואר אבל עמדתי להתחתן וחמותי לעתיד לא הסכימה בשום אופן שאמשיך עם הלימודים. היא רצתה שאצא לעבודה כדי שאביא כסף הביתה וכמו מפגר הקשבתי לה".
עזבו את מרוקו, מרוקו לא עזבה אותם
לא האמנתי שאמא (מרוקאית אגב) בישראל תעודד את החתן שלה להפסיק עם לימודיו. התביישתי שכך הם גדלים, שזו המנטליות שבה הם מתחנכים. הם אולי עזבו את מרוקו לפני 50 שנה אבל מרוקו לא עזבה אותם. אני כועס עליהם מפני שגם אחרי כל כך הרבה שנים בארץ הם עדיין לא לקחו את עצמם בידיים ואינם מנסים להילחם ולהוכיח שאפשר גם אחרת. לצערי, הם גם מעבירים את זה הלאה לדורות הבאים.
אחרי כל כך הרבה שנים בישראל, אי אפשר להמשיך להאשים רק את ממשלות ישראל. זה הזמן שלנו כספרדים להסתכל גם על עצמנו ולהבין שכעת האשמה מוטלת גם על כתפינו. אופקים ודומותיה הן אולי "גטו" אבל אפשר להתקדם משם ולצמוח. אני לא שופט כי לא גדלתי במקום כזה, אבל בעידן הטכנולוגי של היום עם שפע המידע, זו גם ואולי בעיקר האשמה של ההורים שממשיכים לגדל את ילדיהם לבורות, נבערות וסטיגמות איומות על האשכנזים. הם ממשיכים בכך את תחושת המסכנות של "אכלו לי, שתו לי".
אז הורים יקרים, חנכו את ילדיכם לרכוש השכלה ועודדו אותם שהשמיים הם הגבול עבורם. אתם אולי גרים באמצע שום מקום, אבל יש רכבות, יש אוטובוסים, יש מידע באינטרנט, יש ספריות ציבוריות, יש עיתונים יומיים - הכול עומד לרשותכם וההצלחה תלויה רק בכם. הפסיקו לבכות על איך המדינה דפקה אתכם ולהמשיך לחיות במנטליות שעל ברכיה גדלתם אי שם בצפון אפריקה. התחילו להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותכם כדי להתקדם. האמינו לי, זה תלוי רק בכם, גם אם קוראים לכם ביטון או עמר.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
