הרבנים הידועים בדיבור

ישנה נוסחת התפעלות שבכוחה להביאני לכדי דכדכת עמוקה והיא: "הוא דיבר נורא יפה". תשבוחת שכזו מצביעה על העובדה כי המאזין לא התייחס לתוכן הדברים, אלא אך לסגנונם ולדרך ניסוחם. יכול אדם לדבר "נורא יפה" ובכך להפוך את החושך לאור, להמיר עיתונאי בשר אוצר ולהסב תגרנים ממולחים ל"גאוני הדור".

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• צחוק עשה לנו האלוהים: שופטים את הרב אלון/ רוחמה וייס
  

אנשים שמדברים "נורא יפה" העסיקו את אבותינו עוד מקדמת דנא. היוונים, למשל, הבינו כי הרטוריקה והכריזמה הן המפתחות לשליטה בהמונים, להשגת כל מטרה בה יחפוץ הרטוריקן הכריזמטי. סודם של כוחות אלו טרם התברר דיו. מדוע ישעבד אדם בעל מעבד עצמאי את כושר שיפוטו עבור מאן דהוא, תהיינה מילותיו משלהבות ככל שתהיינה?

עדר מאמינים

ישנן כמובן תיאוריות שונות בעניין שהבולטות שבהן מגיעות מבית המדרש האבולוציוני. ריכוז מאמץ ההמונים למען מטרה משותפת,

יביא להשגים רבים יותר עבור השבט מאלו שיוכלו להשיג מאמצים של עם אחד מפוזר ומפורד. מה ערכן של נמלה ערירית, חסידה גלמודה ודבורה יחידאית?

לעג הגורל הוא, שהאבולוציה פועלת בצורה היעילה ביותר דווקא על אלו הכופרים בה. בניגוד לפרוקי רגליים חברתיים ולעופות מלוהקים, לאדם יכולת אינדיבידואלית הנשענת על עצמאות מחשבתית ועל חוש ביקורת. לפחות אמורה להיות כזו. אלא שבכוחן של הכריזמה והרטוריקה לשבש את כושר הספקנות, כושר שממילא סובל מאי-ספיקה חמורה בקרב מאמינים רבים.

מאמינים נוטים פחות לביקורת ויותר להתקהלות עדרית – קהילתית סביב אותם זכרי אלפלפא השואפים ליצור להם עדר פרטי משלהם. רבים מהם חשודים בעיניי, הלא פסיכיאטריות, כאוחזים בהפרעת אישיות נרקסיסטית במקרה הטוב, כשאת המקרה הרע אני משאיר פתוח. אין להם לא ידע שאחרים אינם מחזיקים בו ולא רוח הקודש, אלא בסך הכל ביטחון עצמי מופרז שלרוב מביא אותם ואת מעריציהם לעברי פי פחת.

הולכים אחרי הזקנקן

הדברים אינם מכוונים רק לפרשת הרב אלון. הדברים נכתבים על המציאות שבה כמעט מדי שבוע מורשע רב בדין ועדריו זועקים "הוא זכאי". כתמיד נשמעות טרוניות החסידים נגד השופטים הכופרים, אלא שהפעם נמצא האיש חייב גם בפני פאנל לא קטן של רבנים. אז מדוע הם גועים על זכאותו?

רק מפני שהוא מדבר נורא יפה?

כן.

אנשים פשוט אינם מעוניינים לחשוב והם מעדיפים את העטיפה על פני התוכן, כל זה אינו חדש. תודות להשתעבדותם המנטלית, הכופרת בכל טענה רציונלית ובכל הרשעה אתית, ייפגעו עוד ועוד חפים מפשע. אז מה. המחיר זניח. לא כל כך נורא אם פרט או שניים או שלושה ייפגעו, העיקר שהעדר ישגשג.

אפלטון גינה את הנואמים הסוחפים על שדבריהם מענגים את קהלם, אך אין ביניהם לבין האמת מאומה. מסתמא נפלו דבריו על אזניים ערלות. עובדה היא כי במשך אלפי שנים מוסיפים רבים מאתנו ללכת אחר הזקנקן ולא אחר מה שיש בו. בכל זאת הייתי מציע לנסות ולהקשיב לתוכן הדברים ולא רק לסגנונם הבוטח, כפי שמציע אפלטון וכדאי להקשיב לו בעניין הזה. אחרי הכל, גם הוא דיבר נורא יפה.