אבל אני חייל, ואל תבכי לי אמא
מה מביא צעירים מצפון-אמריקה לעזוב את החיים הבטוחים, ולהתגייס ליחידה קרבית? נמל התעופה קנדי ראה הרבה דמעות התרגשות של הורים גאים ומפוחדים, ובבן-גוריון ניתן היה למשש ציונות מהסוג הישן. "אמא תמיד דואגת לילד, אבל כשהוא הולך לשרת את הארץ שלו בצבא שלו – אני בעיקר גאה"
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
יהדות ארצות הברית מצליחה לקיים בדואליות מופלאה נאמנות מוחלטת לארץ האבות - ולארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, וזו מתבטאת בדרכים מגוונות: בחלק מבתי הכנסת של הזרם המודרן-אורתודוכסי מוצבים הדגל האמריקאי וזה הישראלי זה מול זה על הבימה לצד ארון הקודש; באחרים נאמרת התפילה לשלום ארה"ב לפני התפילה לשלום המדינה, והתפילה לשלום הכוחות האמריקאים לצד התפילה לשלום חיילי צה"ל.
אבל גם בקרב הציונות האמריקאית היה המחזה מחוץ לבית הכנסת של נמל התעופה קנדי בניו-יורק לא שגרתי, בלשון המעטה: הרבה דמעות נשפכו שם אתמול (יום ב'), כש-125 צעירים וצעירות נפרדו לשלום מבני משפחותיהם, בדרך לשרת את המולדת השנייה כחיילים בודדים, במסגרת "טיסת חיילים" מיוחדת שהוציא ארגון "נפש בנפש".
63 בחורים ו-62 בחורות בגילאי 18-24 מצפון אמריקה בחרו לעלות ארצה, ולהתנדב לשירות בצה"ל – וכמה שיותר קרבי, במסגרת גרעין "צבר" של תנועת "הצופים". היום (ג') הם הגשימו חלום עם הנחיתה בנתב"ג. אריה דרגל (18) ממונסי, ניו יורק - היה אחד מרבים שהסתובבו בטרמינל עטופים בדגל ישראל, כשמשפחתו הנרגשת מתקשה להיפרד.
אמו, הדסה מילנר, מגדלת את ארבעת בניה על ברכי הציונות, כדבריה, וכעת בכורה הולך בתלם החינוכי שספג בבית. אחריו יתגייס האח נפתלי, בעוד כשנה, וגם אברהם מצהיר כי ישרת בצבא כשיגיע תורו, בעוד כשלוש שנים.
"כשאריה היה בר מצווה לקחתי אותו לסיור בכותל המערבי", היא מספרת. "הוא עמד מול הכותל כשדמעות בעיניו. זה היה אתמול לפני ארבע שנים ו-11 חודשים, והנה מחר הוא חוזר הביתה". הדסה אומרת שיותר מכל – היא גאה בו. "האם היהודייה תמיד דואגת לילד בכל מקום שהוא", היא אומרת. "אבל כשהוא הולך לשרת את הארץ שלו בצבא שלו – לא הייתי יכולה להיות גאה בו יותר".
עלה על דעתו להתגייס לצבא האמריקאי?
"היה לנו דיון בנושא. הוא אדם שרוצה לשרת, רוצה לתרום – אבל ישראל היא בנשמתו, ואין דבר גדול מזה".
"אם אתה מסכן את עצמך, לפחות שזה יהיה עבור משהו שאתה מאמין בו: המדינה שלך, הרעיונות שלך", דרגל עצמו אומר. "מבחינתי זו לא הייתה שאלה של האם, אלא של מתי".
הכי קרבית שיש
ויויאן קסטנבאום, בת 22, הגיע לשדה התעופה מלווה באמה סברינה ובאחותה אליזבת'. קסטנבאום שגדלה באפר ווסט סייד שבמנהטן, אומרת כי זה היה החלום שלה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "מרגע שהחלטתי שאני מגשימה חלום ועולה לארץ, היה ברור לי שאני אשרת גם בצבא כדי להרגיש חלק מהתרבות והחברה הישראלית", היא אומרת.
קסטנבאום, כמו רבים מהמתנדבים במסגרת גרעין צבר של "הצופים", חולמת על "שירות משמעותי". המטרה שסימנה - להיות מדריכת חי"ר. "אני קשוחה", היא אומרת. "זה לא יהיה קל, אבל גם זה חלק מהחוויה, ואני מוכנה לזה".
כשגי'ליאן רוזלס ניגשת לדלפק, היא נראית כבת אולפנה טיפוסית, מהסוג הנוטה לתרום יותר בשירות הלאומי. אבל הפמיניזם האורתודוכסי בארצות הברית מביא בשורה אחרת: רוזלס שהגיע מקליוולנד, היא חלק מקבוצה לא מבוטלת של בחורות דתיות המתגייסות לשירות צבאי. "הדת תופסת חשיבות עליונה בחיי", היא אומרת. "ואני לא רואה סתירה בין הזהות הדתית לשירות הצבאי".
ליאורה סטולמן (18), מטורונטו גם היא דתייה, מבהירה כי לא הייתה מסוגלת לעשות עלייה ללא שירות צבאי. היא מוכנה לקשיים וחולמת להגיע לשריון.
מה מושך צעירה שיש לה הכל, להתחלה חדשה במקום שונה, עם מידה של סיכון?
"יש לנו באמת חיים נורמאליים ובטוחים, אך ללא שום משמעות. בהשוואה לישראל הכל ריקני. כאן יש אלפיים שנים של מסורת. כיום בלתי אפשרי להיות חלק מהעם היהודי בלי קשר לישראל".
אמילי ומרן פרידמן ממרילנד מלווים את בנם, לב (18). "אני כל כך שמחה", אמו מתרגשת. "שמחה על כך שהוא מצא משהו שהוא רוצה לעשות. זו חוויה עצומה עבורו".
"לא הייתי מסוגל לחיות בישראל בלי לשרת בצבא", לב עצמו אומר, ומוסיף כי חבריו האמריקאים תומכים בצעד הזה מאוד. "הם חושבים שזה מגניב". בשדה התעופה נמצא גם עפרוני שלזינגר מממפיס, המתעתד לשרת במסגרת ישיבת ההסדר "הכותל" בירושלים. "אני רוצה להגן על מדינת ישראל בכל דרך", הוא אומר, "ועבורי עבודת ה' וצבא הולכים ביחד".
"אמריקה פשוט לא מעניינת אותי"
בין המשפחות הנרגשות נוכחת גם משפחת הורוביץ מאילינוי – שלושה דורות שנולדו בארצות הברית. הכי אמריקה שיש. "יש לי כבר שלושה נכדים ששירתו בצבא", אומרת הסבתא, דון הורוביץ. "זה מדאיג אז אני דואגת, אבל בטוחה שסנדי תהיה בסדר".
שירות בצבא האמריקאי לא עלה על הפרק: "זו עובדת חיים שמשרתים בצבא הישראלי", כך דון. וסנדי אומרת: "אמריקה פשוט לא מעניינת אותי. תמיד ידעתי שאעשה דברים למען ישראל. לישראל יש נוכחות בחיים שלנו. הרבה יהודים בארצות הברית שמצהירים כי הם פרו-ישראלים כלל לא יודעים מה זה אומר".
"עכשיו אני מלאת גאווה, אך כשבתי הודיעה לי על כוונתה להתגייס, אני מודה כי לבי צנח", אומרת דנה הורוביץ. "זה תפס אותי כבר בהפתעה. עכשיו כבר די ברור לנו שגם אנחנו נגיע לשם יום אחד, אולי בפנסיה".
"זה לא פשוט לנו"
לא רק צעירים חסרי מנוח ועמוסי אידיאלים בוחרים בהתנדבות. בין לובשי חולצות החאקי מסתובבים גם בוגרי קולג' עם מקצוע ועתיד כלכלי מובטח. כזה הוא דני זרק מטורונטו שבקנדה, בעל תואר בכלכלת חירום.
"אלפיים שנה אנו מתפללים 'בונה ירושלים', והנה החלום התגשם", הוא אומר בהתרגשות. "סבי וסבתי לא היו יכולים אפילו לחלום על מדינת ישראל, שלא לדבר על שירות צבאי – ועכשיו יש לנו לאן ללכת".
איימי, אמו, רוקחת במקצועה, מודה ברגע של כנות כי הייתה מעדיפה שבנה היה בוחר בתלם שגרתי יותר. "זה לא פשוט לנו", היא אומרת. "אני דואגת כמו כל הורה שרוצה לראות את ילדיו במקום בטוח, וכאן אנחנו נפרדים ליבשות שונות. הקן שלנו התרוקן".
"אמא בכתה מאוד"
ארי רובין (23) משיקגו הוא בוגר תואר שני מאוניברסיטת הארוורד, אך לאחר שהגשים חלום אמריקאי של צעירים רבים, עם תואר במחקר אנליטי של ההיסטוריה, ותזה על המסחר בעמק חפר בשנת 1922 – הוא מתפנה להגשים את החלום הישראלי שלו: יחידה קרבית.
"ישראל הייתה תמיד חלק מחיי ומחיי משפחתי", הוא אומר. "חשבתי לעשות עלייה מאז שהייתי בן 16, אך קיבלתי החלטה סופית רק לפני תשעה חודשים. לא סיפרתי על כך לאף אחד. הוריי שמעו על כך רק לאחרונה והגיבו בצער. הרעיון שאצא לשירות צבאי הדאיג אותם. אמי בכתה מאוד".
אז מה גורם לבחור שחייו זורמים בתלם מסודר למדי להפנות עורף להכל ולצאת אל הלא נודע? "אני מאמין שהחיים שבניתי בארה"ב יעברו אתי לישראל", רובין אומר. "המון יהודים אוהבים את ישראל וזה נהדר. אפשר לסייע לה בהמון דרכים. ישראל צריכה בהחלט תומכים גם בתוך ארה"ב. אבל אני רציתי יותר מאשר התחייבות מרחוק".
במשך תקופה התלבט בין שירות בצבא האמריקאי לזה הישראלי: "יש לי קשר טוב עם שתי המדינות, אך הקשר שלי עם ישראל חזק יותר. חבריי תמכו בי. גם כאלה שבעיקרון מתנגדים לשירות צבאי, אבל יודעים לכבד את מי שהולך אחרי החלום שלו, ובמיוחד כשזה חלום עם היסטוריה.
"הניו-יורק טיימס כתב כתבת שער גדולה על טיסה כזו לפני שנה. אני זוכר שראיתי את זה ואמרתי לעצמי: 'היי, אני יכול להיות על הטיסה הזו בשנה הבאה".
"אני יודעת מה זה להיות עולה חדשה"
תוכנית "צבר" פועלת זה כבר 22 שנים, וחתומה על גיוסם של 2,000 מתנדבים בצפון-אמריקה, ש-70% מתוכם נשארים להתגורר בישראל, ו-38% מתוך אלה מביאים את המשפחה בעקבותיהם. גל בן-שימול, מזכ"ל תנועת "הצופים", מספר על שיתוף פעולה עם כלל תנועות הנוער ומשרדים ממשלתיים רבים, ובראשם משרד הקליטה, כדי למקסם את הצלחת התוכנית. "אנחנו חוזרים רק למי שכבר החליט שהוא יוצא לישראל", הוא אומר. "אנחנו עוזרים להם. משמשים משענת".
בטיסת "נפש בנפש" שכונתה "טיסת החיילים" היו למעשה 330 עולים חדשים, חלקם בעלי משפחות שבחרו לעזוב חיים נוחים בארה"ב, ולהפוך לחלק מהחברה הישראלית. רופאים שהחליטו להתיישב בפריפריה בצפון הארץ ודרומה במסגרת תוכנית של הקרן הקיימת לישראל, עורכי דין – ואפילו שף אחד. מבוגרים וצעירים. צעירים מאוד אפילו. העולה הצעירה ביותר היא בת שישה שבועות בלבד.
הדמעות וההתרגשות לא חדלו גם עם הנחיתה בארץ. העולים התקבלו על ידי אלפי ישראלים - קרובים ובני נוער - וזכו לטקס ממלכתי שבו השתתפו, בין היתר, שר הפנים גדעון סער ושרת הקליטה סופה לנדבר, שנזכרה ביום העלייה שלה עצמה באוגוסט לפני 34 שנים.
"זה לא היה פשוט", סיפרה ל-ynet. "זה היה אפילו קשה מאוד, להתחיל הכל מחדש, להשאיר הכל מאחורינו. לא הכרתי אף אחד וגם לא הכירו אותי, והיום אני עומדת כאן כשרה לקליטת עלייה, ומקבלת את העולים – זו התרגשות אמיתית עבורי, כי אני יודעת מה זה להיות עולה חדשה; מה זה להיות בודדה מבחינה חברתית ולהתחיל הכל מהתחלה".
"באנו לכאן כדי לחזק את ההתיישבות בנגב ובגליל, והיום עולה ליישובים באזור קבוצת רופאים שישתלבו בבתי החולים שם", אמר גם אפי שטנצלר, יו"ר הקק"ל, האחראית על הפרויקט.
אבל עם כל הכבוד לשלל הנאומים, שיר אחד של רמי קליינשטיין שחיבר את החיילים לעתיד עם החיילים בהווה, הבהיר כי הצעירים האלה כאן כדי להישאר.
לפנייה לכתב/ת 
