גאווה ישראלית? תוצר אוקראיני / טור
גם אם חנה קנייזבה-מיננקו תעמוד על הפודיום ותתעטף בדגל הכחול-לבן, זה לא ירגש אותי. האהבה לבעלה לעתיד הובילה אותה לפה, לא היהדות. נדב צנציפר על האתלטית הישראלית, רגע לפני גמר המשולשת באליפות העולם
אין פה חלילה איזו "זנופוביה" מצידי כלפי הבחורה מפרייסלאב-חמלינצקי. כל שורשיה של משפחתי מליטא, ואני מלא הערכה לתרבות הספורט הסובייטית, אפילו התרגשתי מאוד לראות שלשום את ילנה איסינבייבה זוכה בזהב, אבל הבחורה שהתחנכה על ברכיו של אנטולי גלופצוב לא תעשה לי כלום אם תזכה במדליה.
היה לי חשוב לכתוב את הטור הזה עוד לפני החגיגות האפשריות. ברור שאף אחד לא יקפוץ במזרקות של ת"א הערב, אבל אני כבר חוזה את הכותרות
הריגוש שלי מעבר למדליות האולימפיות, שמרביתן היו של צברים כמו אורן סמדג'ה, יעל ארד, גל פרידמן, אריק זאבי ושחר צוברי, יחד עם קלגנוב שהשתקע בארץ, היה גם מספורטאים כמו יואל רזבוזוב, פעמיים סגן אלוף אירופה, בחור שהתחנך על הספורט הישראלי מגיל עשר, כזה שמכר אבטיחים בלילות שלפני תחרויות בכדי שיהיה לו מהיכן לשלם למתנ"ס המקומי.
אותי יכולים לרגש יהודים שמגיעים מחורים בעולם מתוך ציונות, לא כאלו שחושבים על איך לקדם עצמם בספורט על חשבוננו. רק מהאולימפיאדה האחרונה אני לוקח שתי דוגמאות: ג'יליאן שוורץ, התקווה הגדולה בקפיצה במוט, שדקה אחרי טקס הסיום בלונדון כבר חזרה למולדתה. או הג'ודוקא סוסו פלאלשווילי, שמלבד תקרית משחת השיניים, כשל בלונדון וחזר מהר מאוד לגיאורגיה.
ניכוונו מהרבה תקוות, מהצהרות על ספורטאי ענק שמגיעים, שילמנו ממיטב כספנו עליהם והם אחרי כישלון, לא היו פה. קחו לדוגמא את מיכאל ביילין מההיאבקות, גם דונלד סנפורד שייצג אותנו בלונדון אמנם פה, אבל בוא נגיד כך, הוא לא ממש קידם אותנו לשום מקום, מקסימום עוד פדיחה של שכיחת נעליים.
חנה הכירה את בעלה לעתיד במחנה אימונים ביאלטה, האהבה הזו הובילה אותה להגיע לפה. לא יהדות, לא ציונות, אהבה שחיברה אותה אלינו. אני לא יכול להיות גאה בתוצר של אוקראינה.
לפנייה לכתב/ת 
