"בעיניים של מייזי": צער גידול בנות
ספרו של הנרי ג'יימס עובד למסך הגדול כתרגיל קולנועי מעניין, אולם "בעיניים של מייזי" הוא אינו הדרמה המשפחתית המרגשת שהוא היה אמור להיות. ארבעת השחקנים ג'וליאן מור, אלכסנדר סקושגורד וסטיב קוגן עושים עבודה טובה, וכך גם הילדה שובת הלב אונטה אפריל, אבל משהו בחיבורים מתפספס
משמח לראות שהשחקן השבדי אלכסנדר סקושגורד (או סקארסגארד אם אתם מתעקשים על הגרסה האמריקנית של שמו) יודע לשחק. "בעיניים של מייזי", סרט חדש על פי ספרו בן יותר ממאה השנים של הנרי ג'יימס מוכיח זאת באופן נעים ביותר. לגבי ג'וליאן מור וסטיב קוגן, ובכן, ידענו מזמן שהם שחקנים לא רעים בכלל. לצד השלושה, משחקת בסרט שחקנית מוכרת פחות, ג'ואנה ואנדרהם, וגם היא מציגה כישורים סבירים פלוס.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
לצד ארבעת המבוגרים משחקת ילדה קטנה וכריזמטית בשם אונטה אפריל, שהיא עם לוק טיפה ביזארי ושובה לב עד בלי די. ודווקא היא זו שמהווה את הלב הפועם של הסרט, שמוגש כמעט באופן מלא מנקודת מבטה.
אנחנו נחשפים לדמויות המבוגרות מבעד לעיניה, שומעים את הוויכוחים והשיחות שלהם באופן שבו היא שומעת, כשהיא נוכחת בחדר, או מאזינה להם בהיחבא מאחורי קיר.
כצופים, אנחנו מזדהים איתה באופן מיידי, גם כי היא באמת חמודה ונוגעת ללב, וגם כי מה שעובר עליה - ככלי משחק של הוריה ובני הזוג החדשים שלהם - מציג תמונה עגומה ומציאותית מאוד. מייזי היא ילדה רגועה, שלא רבה עם ההורים שלה, לא עושה בלגן בבית הספר, ולא פותחת את פיה למחות על הכאוס שמתחולל סביבה. כמו עין הסערה שבמרכזה היא עומדת, היא שקטה, אולי מחוסר אונים, ואולי בגלל כוח הסתגלות למצבים בלתי אפשריים שקיים לעיתים אצל ילדים.
אבל גם היא, וגם השחקנים האחרים, או הקלוזאפים היפים על פרצופה או על תווי פניה העייפים מהחיים של הדמות שמגלמת מור, או על עפיפון שנתקע בכבלים של חשמל - כל המרכיבים הנכונים האלו לא מצליחים לייצר את הדרמה המרגשת והמיוחדת ש"בעיניים של מייזי" היה אמור להיות.
ארבעת השחקנים ה"בוגרים" מגלמים מבוגרים אחראים יותר ופחות במרובע רגשי סבוך. בתרגום לימינו אנו, סוזנה (מור) היא זמרת רוק מתבגרת, קלישאה של אמא לא מתפקדת. היא שותה ומעשנת ליד בתה, אומרת לה כמה היא אוהבת אותה ובאותה נשימה מזניחה אותה ונותנת לאחרים לטפל בה, וכל זה כשהיא מקפידה ללבוש כמעט תמיד משהו מנומר.
היא מנהלת מאבק משפטי על משמורת נגד בן זוגה (קוגן) - איש עסקים ממין כזה או אחר, כנראה סוחר אמנות, בריטי שלא יכול לסבול אותה יותר. בדרך מתפתח קשר בינו לבין האומנת הצעירה של בתם, מרגו (ואנדרהם). על האופן שבו הקשר הזה צומח אנחנו לא שומעים הרבה בגלל שאנחנו רואים רק מה שמייזי רואה, והזוג החדש משתדל להגן עליה ולתת לה את מרגו כאם חלופית במנות קטנות.
סוזנה מצדה לא נשארת חייבת, וכדי להציג חזות של אם ראויה לגידול בתה, מוצאת לה בן זוג במהירות הבזק (סקושגורד). כך מייזי מתחילה להעביר את ימיה בין שני הבתים, על כל המתחים והמריבות, שרובן על חשבונה או בגללה.
הבעיה נובעת בכך שהאסתטיקה של הסרט, שנצמדת למייזי באופן כמעט בלעדי, לא מייצרת אירוניה מרתקת, אלא פשוט מחסירה מאיתנו מידע. התרגיל הקולנועי הזה, בבימויים של הצמד סקוט מקגיהי ודייוויד סיגל, ותסריט של ננסי דוין וקרול קרטרייט, עובד יפה. הוא גם מצטלם טוב במעבר משוטים פתוחים בפארקים עירוניים וברחובות לקלוז אפים לתוך חדרי הבתים בהם מייזי עוברת. אך מהלך זה לא תורם לעניין שהסרט אמור לייצר, ושומר את הדמויות כארכיטיפים גנריים ושטוחים.
לינקולן הוא ברמן צעיר וטוב לב, שמסתדר ממש טוב עם ילדה שאינה שלו, וזה בערך כל מה שאנחנו יודעים עליו. כנ"ל על מרגו האומנת, המקבילה שלו (שניהם בלונדיניים, ובגילאים דומים). סוזנה חוזרת על אותן רפליקות פחות או יותר לאורך כל הסרט בניסוחים שונים, וכך גם האב.
הסרט כן מצליח לבנות אווירה וחיבור לעולמה של מייזי, מה שהופך את חוויית הצפייה לנעימה למדי. מתחת לפני השטח היא מלווה גם בתחושת מתח, ציפייה מבשרת רע לכך שמשהו הרה גורל יקרה עם הארבעה האלו, שהקשרים ביניהם מתערבבים.
אך העלילה לא מספקת התרחשות דרמטית דיה. היא רק ממשיכה להתנהל בפינג פונג איטי בין ארבע הדמויות, כשמייזי היא הכדור. למרות שהוא לא משעמם בסך הכול, את מה שקורה בסרט אפשר להבין כבר מהטריילר שלו, כך שעולה השאלה מה בעצם הצפייה בו במלואו מוסיפה. הסיפור של הנרי ג'יימס, שבוודאי הניח את הקרקע לדרמות משפחתיות קורעות לב נוספות, לא מכיל מספיק דרמה בגרסתו הקולנועית הזו.
