ניקו ניתאי: "לא רוצה לנוח, אני תמיד בטריפ"
בגיל 82, הסקרנות והרעב עדיין מצויים בשפע אצל השחקן ניקו ניתאי, והוא ממשיך לתעל אותם לתוך "תיאטרון קרוב" שלו. "אני עושה מה שאני אוהב בתקווה שיִימַצְאוּ האנשים שיאהבו איתי", הוא אומר
בכל פעם, זו הפעם הראשונה. הוא מכיר את הטקסט בעל פה. הוא הרי כתב אותו. אלפי פעמים כבר חזר על המילים, תמיד קצת אחרת כי בכל פעם, זו הפעם הראשונה. ניקו ניתאי משחק את חייו וחי את המשחק. הבמה היא כל מקום. כל מקום הוא במה. גם בשיחה הוא שולף דמויות, מדבר דרכן את עצמו.
"הבמה זו המנוחה שלי, היא מחזיקה אותי חי", הוא אומר. זה נשמע מונולוג מהחיים? זה מחזה שקושר אסופת טקסטים של צ'כוב לביוגרפיה של שחקן מזדקן. "אם אין למה לקום בבוקר, אתה מת", אומרת הדמות. ניתאי חי את זה.
"עשיתי את כל זה משיגעון, לא מהגיון. זה בער בי בצעירותי ועכשיו פי כמה. אני לא רוצה לנוח. יש כל כך הרבה דברים שצריך עוד לעשות", אומר השחקן. יותר משבעה עשורים על הבמה והסקרנות, הבערה, הרעב - עוד שם. עיני הילד שלו פעורות, תכולות כמו שמיים, עמוקות כמו ים.
התיאטרון שלו קרוב. זה השם והמהות. בקומה הרביעית בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, הוא יצר בית יוצא דופן לתיאטרון אחר.
ניתאי אוהב. זו אהבת אמת ללא תנאי, אהבה מטורפת ללא רשת הגנה, אהבה אובססיבית. "אמנים שלא שייכים לשום ממסד, הם הומלסים מבחירה. אין לנו בית מלבד הדיבוק", הוא אומר. "התיאטרון זה גן ילדים שבו משחקים 'נדמה לי', מהלכים על חבל דק כדי להיות מישהו אחר. אני אחר, זו הזהות האמיתית שלי ובתיאטרון אני יכול להתנסות ברגשות מטריפי דעת. אין פה יומיום, רק נצח. פה אני נצחי לרגע".
לפני יותר משלושים שנה הוא רשם שריטה בנצח של העשייה התרבותית הישראלית. חלוץ היצירה החוץ ממסדית, סלל מבלי דעת את הדרך לזירת תיאטרון עצמאית ותוססת. האיש שבחר לצעוד בשבילים לא מוכרים וויתר על הנוחות שבדרכים הסלולות - התאבדות במושגים של אז - מגדיר את עצמו על אף כל זאת כביישן ופחדן. "אני צועק כדי לא לפחד. זו האמת. גם בים אני שוחה מדי יום מתוך פחד אבל הוא חלק מהמהות שלי. אני לא רוצה לוותר על הים, על התיאטרון, על המשחק. אנשים רואים בי משהו אחר, אולי בגלל החזות שלי, אני לומד להתמודד עם זה כי גם מחוץ לממסד, אין בי האומץ להיות שנוא. הרצון שלי למצוא חן, הוא חולשה".
בין אם מתוך רצון למצוא חן או מהצורך בקרבה, הדיאלוג שמתקיים מראשית הדרך בינו לבין קהליו חושף פלחי ביוגרפיה ופרקי חיים. חולשה או כוח? גם וגם. "יצירה שאינה, ולו בקצת, וידוי של היוצר, היא עבודת פקידות. אם הקהל לא מצליח לאתר בין נפתוליה משהו ממך, זו רק עבודה. אני מנסה כל הזמן לייצר גשר אל האחר. אני מחפש חברים דרך ההצגות שלי", הוא אומר.
קראו לו משוגע, אמרו שהוא מוזר. הוא המשיך בשלו. בסיפור של ניתאי, דון קישוט מנצח את תחנות הרוח. "אני אוהב את השיגעון היומיומי ואת יוצא הדופן. שיגעון זה לא ללכת בתלם או להיכנע לבטוח", אומר מי שסרב בתוקף ללכת בתלם ומעולם לא נכנע לבטוח. זה נכון לתחילת דרכו כששיחק במונודרמה "הנפילה", עיבוד שלו לרומן של קאמי שנולד כניסוי ורץ יותר מארבעים שנה. זה נכון גם להיום כשהוא עובד בתנאים-לא-תנאים בתחנה המרכזית. "אני עושה מה שאני אוהב בתקווה שיִימַצְאוּ האנשים שיאהבו איתי", הוא אומר.
ניתאי מניח לתיאטרונים הממסדיים לעסוק בשאלות קיומיות קונקרטיות כמו ימכור או לא. אין לו מה להפסיד. עם זאת הוא אומר: "אני נגד אמנות אוטיסטית שעושה לעצמה. אני רוצה ליצור קשר, אבל בדרכי. אני לא מצפצף על הקהל. אין לי החוצפה הזו. חנוך לוין אמר: 'אני שונא את הקהל. זו מלחמה בינינו'. אני לא מאמין בזה'".
בניגוד ליוצרים ומנהלי תיאטרונים אחרים, ניתאי מקפיד לפקוד הפקות של קולגות. "זה נרקיסיסטי לסרב לראות מה רוחש סביבך. זה חשוב. אני רואה הצגות ולעולם לא יוצא באמצע כדי לכבד את העומדים על הבמה", הוא אומר. "מה שלא תעשה, עשה עד הסוף. אני אשחק גם מול עשרה אנשים אם צריך".
הוא נזכר בסיפור מאחורי הקלעים של המחזה "מחכים לגודו" של בקט. הבמאי רוז'ה בלאן התקשה לשכנע את המחזאי להעניק לו את הזכויות. באותה העת ביים את 'סונטת הרוחות של סטרינדברג בפריז והזמין את בקט לצפות בהצגה. רק אחרי שלוש פעמים שפקד את אולם התיאטרון, בקט התרצה. "הוא שוכנע כשראה שבאולם לא היו יותר מ-15 צופים. בקט, אגב, הופתע לרעה מכך שהקהל צחק. הוא שאל: 'מה כתבתי לא נכון'. אצלי זה אחרת. יש לי צורך לכבוש את הקהל. אני לא רוצה להיאבק בו, אלא לשכנע אותו לטעום דברים אחרים. בידור זה לנער, לא לדגדג. גם סטרינדברג, פליני ופזוליני הם בידור שמנער סטגנציה מוחית".
גם התיאטרון של ניתאי נאלץ להתמודד עם מיעוט קהל ולא בשל איכויות תכניו. "אני מנסה לגרום לשחקנים ולקהל להרגיש בבית למרות שקשה להביא קהל לתחנה המרכזית. גם כשהפקות מקבלות ביקורות נפלאות, לא תמיד נמצא להן מספיק קהל. אני מאוד גאה בהצגות שלנו, אבל נדרש אומץ להתמודד עם קהל של בודדים".
הוא מרבה לעבוד עם שחקנים בראשית דרכם, רבים מהם שלף מבתי ספר למשחק. "שחקנים היום רצים ומתרוצצים כדי לתפוס מהכל, מפחדים לפספס רכבות מזדמנות. הפרנסה קשה, תמיד היתה, אבל זה מוזר לי. פעם זו היתה בחירה מפוכחת להיות מחוץ לממסד, היום זה קרש קפיצה". ובכל זאת יש שהולכים איתו דרך, אחרים שחוזרים אל המעבדה שלו משדות זרים. "אלה שמוכנים לקחת סיכונים, לשבור את הראש, הם יוצאי דופן. הם האמנים האמיתיים. הכסף דל אבל מסתדרים כי יצירה חוץ ממסדית בנויה על קולקטיב".
האהבה שלו לשחקנים אינסופית והוא מכור לתהליך העבודה. "אין דבר מעניין יותר מהתהליך היצירתי שבו האדם מתרומם מעל הקיום היומיומי", הוא אומר. בחדר החזרות הוא נותן לשחקנים כנפיים. "רק בתנועה אפשר להגיע קרוב לאמת. זה ניסוי וטעייה ויש סכנות בדרך".
למה הכוונה?
"כשהספקטקל עולה על התוכן, צריך להיות זהירים. נמשכים לשם כי זה יפה, אבל מתעתע. במחול, למשל, האסתטיקה חסכנית ואני אוהב את זה. יפה בעיני שמנפים את הבמה מהמיותר".
מה אתה רואה כשאתה מסתכל מסביב - מנופה או מיותר?
"תיאטרון רווי מניירות, בחירות פלסטיות ומאחזי עיניים. יש שחקנים שהממסד זיהה מוקדם מדי והם לכודים בו. כשהווירטואוזיות משתלטת, קשה להתנקות מהזיוף ולחזור למקום הראשוני והטהור. יוצרים ושחקנים פוחדים מעדינות. הם מעדיפים פטישים".
גם בגיל 82 האנרגיות שלו אינסופיות. "כל עוד אתה יכול לבזבז את עצמך, סימן שאתה צעיר", הוא מצטט אמרה של הסופר והמחזאי הצרפתי מרסל אמה. "אני לא חוסך בכוחות. בזבוז אנרגיה נותן מקום לאנרגיות חדשות". זה גם המנוע שגרם לו לוותר על החיבוק המשתק של הממסד והפך אותו למוסד בפני עצמו. "זו לא היתה החלטה מודעת. זה התהווה. בהתבוננות לאחור אני לא מבין איך היה לי האומץ - קצת טירוף, קצת חוסר מודעות, הרבה אינסטינקט. עשיתי את כל זה כדי להציל את עצמי".
ממה?
"לא יודע. מהראי. מתחושת העליונות המזויפת של 'האדם המתורבת'. זה נשמע יומרני אבל זו מעין היטהרות. אני עושה בשבילי, זה שאחרים נהנים זה בונוס".
עוד מעט ייכנס קהל בשערי התיאטרון. ניתאי שוקע במחשבות. ואז, משום מקום מתפרץ לו עוד מונולוג לשיחה. הפעם מתוך "ל.ס דיוניסוס", הצגה על שחקן שהופך את חייו הפרטיים לתיאטרון. "הייתי שם למעלה בפסגה המסחררת ולמטה עמוק בתוך האפילה. עברתי את כל הגבולות - גבולות של תחושות, מהירויות וצבע. הייתי דם, דמעה, זיעה, זרע. הייתי כחול, לבן אדום, סגול. הייתי חוסר צבע. הייתי חוסר ועודפים. כל עודפי העולם הנשפכים דרך פיות הבקבוקים הריקים לכל הצדדים. הייתי הצד שכנגד. הייתי כל מה שאני שונא ועשירית ממה שאני אוהב. הייתי שם ועכשיו אני פה", אומרת הדמות וכשהיא משחררת אחיזה אומר השחקן: "זו הכותרת. זה הטריפ. אני תמיד בטריפ".
