ליצמן, נוח לך שיתפרנסו בניך מן הצדקה?
מנהיגי החרדים מגייסים את עולם ההלכה להצדקת קצבאות הצדקה שהם רוצים מן המדינה, אך ההלכה בכללה רוצה לראות אנשים שמפרנסים את ילדיהם. רק בר יוחאי אמר כי יש לשאוף למצב אידיאלי שבו יתפרנסו ישראל על ידי אחרים. אך האם החילונים הם העובדים הזרים?
ליצמן מגייס את ההלכה
בדיון מיוחד שהתקיים השבוע בכנסת, הצליף חבר הכנסת יעקב ליצמן ("יהדות התורה") בחריפות נגד קיצוץ קצבאות הילדים: "יום כיפור לא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, ואני לא סולח למי שגנב לי את הקצבאות, את תקציב הישיבות, לא לבית היהודי, לא לראש הממשלה, מילא לפיד הוא אפילו כלום, אבל לכם אין מחילה וכפרה עד שתשיבו את הגזילה".
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
אם חבר הכנסת ליצמן היה מדבר בשם עצמו, ומסביר לנו שהוא מעדיף שעדת מצביעיו לא יצטרכו לעמול לפרנסתם ולפרנסת ילדיהם; אם הוא היה עומד על הדוכן ופשוט אומר שללמוד זה יותר סבבה מלעבוד; או אם הוא היה מספר לנו בכנות על הנוחות העצומה שמשיג פוליטיקאי חרדי מהזכות לנהל את חיי הקהילה שלו ביומיום ובזמן ההצבעה בקלפי, דרך מנגנוני הכספים - היינו כועסות, אבל אולי היינו בוחרות לשתוק.
מכיוון שליצמן החליט לגייס למען קצבאות הילדים את ההלכה היהודית, אנחנו לא מצליחות להתאפק ופונות כדרכנו אל פרשת השבוע.
פרשת השבוע לא מבינה את ליצמן
לפרשת השבוע, "ניצבים", פתיחה חגיגית ומרשימה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם
זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ".
זוהי ברית ערבות מואב שבה נמנים, בראש החבורה, הגברים המנהיגים את העם - ולאחריהם כל המשויכים להם: הנשים, הילדים, הזרים והעבדים. הפרשה מציגה ברית קלאסית בין השליט לנתיניו, ושזורה באזהרות חמורות אך גם בברכות מיטיבות.
"כָּבֵד הָעֹל, נָעִים הָעֹל / וּבְעֵת הַפְּנַאי נָשִׁיר בְּקוֹל / שִׁירֵי תּוֹדָה, שִׁירֵי בְּרָכָה / לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה " (ביאליק). ברכה מרכזית שמעניק לנו אלוהים במידה שנשמור את בריתו, היא ברכת הפוריות בעבודה ובמלאכה (דברים פרק ל', ט'): "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה".
כן, הרב ליצמן, מציאות החיים הטובה והמבורכת, זו שאלוהים באמת חושק בה, היא המציאות שבה אנשים מתפרנסים בכבוד ממלאכתם. בהקטנת קצבאות הילדים וכספי הישיבות איש לא גוזל אותך, ההיפך הוא הנכון: הקטנת הקצבאות היא הזדמנות לאפשר לך ולחברי קהילתך לעבוד את אלוהים בשמחה.
ואולי אנחנו טועות וליצמן צודק?
ההפטרה של פרשת ניצבים היא האחרונה בשבע הפטרות הנחמה, וגם בה נמצאים הששון וההרמוניה שבין עם ישראל לאלהיו (ישעיהו ס"א, י'): "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ ב-ה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי... כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ".
לכאורה, ההפטרה מציגה גישה הפוכה מזו של הפרשה בסוגיית הפרנסה, כשהיא מתארת מציאות אוטופית )ישעיהו ס"א, ה'): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם". אז אולי יש מציאות מבורכת שבה חלק מאוכלוסיית העולם עובד בשביל חלק אחר? אז אולי ליצמן צודק ואנחנו הזרים שאמורים לרעות את צאנו ולעבד את כרמיו? ולכן אולי אנחנו צרכים לנצל את הימים הקרובים, להחזיר לליצמן את הכסף ולחזור בתשובה?
"לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה"
האם עמל הכפיים בעולם שלאחר גן העדן הוא ברכה או קללה? שתי גישות סותרות אלו עומדות בבסיס
מחלוקת מפורסמת בין רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי (בבלי ברכות לה, ב):
"ואספת דגנך" (דברים יא) מה תלמוד לומר - לפי שנאמר (יהושע א'): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" - הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו ס"א): "ועמדו זרים ורעו צאנכם". ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום - מלאכתם נעשית על ידי עצמם, שנאמר (דברים י"א): "ואספת דגנך" ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם."
רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי שואלים את עצמם כיצד אפשר לשלב בין שתי הדרישות התובעניות – לימוד תורה ופרנסה. רבי ישמעאל מציע לעסוק בו זמנית בלימוד התורה וב"דרך ארץ", שפירושו כאן: דרישות החיים והפרנסה, ואין ספק שמחירה של הצעה זו הוא פשרות בכל תחום. רבי שמעון בר יוחאי, טוען שאין אפשרות אמיתית להיענות לדרישות הקיצוניות של לימוד התורה והפרנסה, ופשרות בלימוד תורה לא באות בחשבון, ועל כן יש לשאוף למצב אידיאלי שבו מלאכתם של ישראל נעשית על ידי אחרים, בדיוק כפי שהובטח בהפטרה שלנו.
אבל אם ליצמן צודק זה אומר: א. שאנחנו חיים באחרית הימים. ב. שהחברה החילונית היא ה'זרים' העובדים בשירות אחרית הימים של ליצמן. ג. שאנחנו מתלהבים מחזון אחרית הימים שבו בני אדם משתעבדים לצרכים של עם ישראל.
ליצמן הוא זה שגוזל את החברה החרדית
אין בנו כל כעס על החברה החרדית, ואנחנו מציעות להפסיק עם העליהום האופנתי עליהם. החברה
החרדית שבויה במלחציים בלתי נסבלים. רבנים ופוליטיקאים מפעילים עליה לחצים שקשה להפריז בחומרתם. הם תובעים מהם ללדת מספר עצום של ילדים, לשלוח את הילדים למסגרות לימוד שלא מציעות כל השכלה כללית, ללמוד רק תורה ולא ללכת לצבא (ולכן, ובברית אחת עם חוקי המדינה, גם לא לצאת לעבודה בגיל המתאים).
אל תגידו לנו שהם יכולים למרוד בפוליטיקאים וברבנים שלהם, כיוון שרוב הסיכויים שגם אנחנו וגם אתם לא הייתם יוצאים מזה. כשמגדלים אנשים מלידה בבידוד מהעולם; כשמחתנים אותם בגיל מאוד צעיר; כשלוחצים עליהם להביא לעולם מספר בלתי נתפס של ילדים, וכשגוזרים עליהם חיי עוני - אין כמעט סיכוי לצאת מזה. מי שאחראים למצבם הם הרבנים והפוליטיקאים החרדים, וגם ממשלת ישראל שלא שמה לטירוף הזה סוף.
ליצמן, כמו יתר הפוליטיקאים החרדים, יודע כי ככל שחברי הקהילה שלו חלשים ותלותיים יותר - תחזק שליטתו בהם. ליצמן הוא זה שגוזל את החרדים. הוא גוזל את חירותם, את כספם ואת בריאותם הנפשית והגופנית. וכפי שהוא עצמו ציטט: על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר.
אז נוח לך שיתפרנסו בניך מהצדקה?
התרבות היהודית ידעה תקופות שבהן יחידים בקשו להטיל את פרנסת בניהם על הציבור (תקופתנו היא הראשונה שבה עושה זאת קבוצה שלמה וגדולה). מדהים ככל שזה יישמע, התורה וההלכה הקדומה לא פסקו מעולם שהורים צריכים לפרנס את ילדיהם. אולי כיוון שבימים כתיקונם איש לא הרגיש צורך לעגן חובה זו בחקיקה. אולם באושא, לאחר מרד בר-כוכבא, כשרבו המשפחות במצוקה וקטנו משאבי הקהילה - קבעו הרבנים בחוק את חובת האבות לפרנס את ילדיהם הקטנים.
למרות זאת, היו תמיד הורים שקשתה עליהם הפרנסה, ובטקסט שלפנינו נמצא דרכים שונות שבהן מנסים החכמים לשכנע את ההורים להתאמץ יותר ולפרנס את ילדיהם (בבלי כתובות מט, ב):
"באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים... כאשר היו באים לפני רב יהודה (ומספרים לו על אנשים שלא זנים את בניהם), אמר להם: התַן ילד ועל בני העיר השליך (את האחריות לפרנסת צאצאיו(?!
כאשר היו באים לפני רב חסדא, אמר להם: בנו לו במה בציבור ויעמוד עליה ויאמר: 'העורב רוצה בנים ואותו האיש לא רוצה בנים'...
כאשר היה בא לפני רבא (אדם שלא רצה לזון את בניו), אמר לו: נוח לך שיתפרנסו בניך מהצדקה"?!
מכל אפשרויות השכנוע, יפתה בעינינו זו של רבא. הוא לא מעליב או משפיל את האב שאינו מפרנס, הוא פונה אל לבו ואל האינטואיציות ההוריות שלו. הוא אומר לו: אני יודע שאתה רוצה לזון את ילדיך, אלא שזה קשה... אני מבין, אבל אני ממליץ לך להתאמץ ולהצליח לעמוד במשימה כיוון שזו זכות וגאווה להאכיל את ילדיך.
ואנחנו רוצות לעקוף את ליצמן וחבריו, ולפנות ישירות אל אחיותינו ואחינו בחברה החרדית בשאלתו של רבא: "נוח לכם שיתפרנסו ילדיכם מהצדקה?"
סוגיות חיים – התורה והנפש במסע של פרשנות הדדית
יונה ארזי, שכותבת אתי כבר כמה טורים של פרשת השבוע, והפסיכולוג הקליני אבנר הכהן, הם שותפיי
 |
למסע "סוגיות חיים".
בחמש השנים האחרונות אבנר, יונה ואני זוכים להוביל ב"היברו יוניון קולג'" בירושלים, תוכנית חלוצית המיועדת למחנכים ולמורים ליהדות; למנחי קבוצות לומדות תורה ולמטפלים. מתוך הבנה שלימוד התורה אינו (רק) מצווה - אלא זכות והזדמנות לגילוי אישי, שינוי וצמיחה, אנו בונים ומובילים תכנית המסייעת למשתתפים להתבונן ולחוות בעצמם את פוטנציאל הצמיחה האישית הטמון בלימוד קבוצתי ויצירתי של מקורות קלאסיים, ולאפשר לתלמידיהם ולמטופלים שלהם להתנסות בחוויה דומה.
- ההרשמה לשנת הלימודים הקרובה ממש מסתיימת, ואנו מזמינים את הנוסעות והנוסעים האחרונים לעלות לספינה. פרטים נוספים על התכנית אפשר ללמוד מהסרטון שבקישור
, וכן ניתן לפנות בדוא"ל: wg@netvision.net.il
לפנייה לכתב/ת 
