בקרוב ימציאו עבורנו דרג חדש / טור
במקום טיקי טקה, שיחקנו פיפי קקה. השחקנים כאן סובלים מאגו גדול מדי והפוליטיקה בנבחרות חוגגת. הגיע הזמן שילמדו פה כדורסל באמת. עידו אשד צפה בהפסד לאוקראינה והתחלחל
אתמול הרגשתי קצת אכזבה ואפילו כעס על גיא גודס שהלך לייצג את היוניון ג'ק והכין את בריטניה כנגד שחקני המפתח של ישראל. בכל זאת, חשבתי, נבחרת ישראל זה משהו אחר, זו הנשמה של כולנו. היום אני מבין שגיא צריך לקבל את עיטור האזרח המצטיין, כי במו ידיו הוא חשף את ערוותו של הכדורסל הישראלי, ושנבחרת הכדורסל שלו היתה עלה התאנה לענף כולו. הכדורסל שלנו חולה, וטוב שהדג מסריח עכשיו מהראש. אי אפשר לטייח יותר, ועכשיו נצטרך לשנות את סדר העדיפויות.
ראש השנה ב-ynet ספורט:
- התמונות שעשו לנו את השנה
- דן רומן - כדורגלן ואינטלקטואל
- בוריס גלפנד בראיון לחג
- המתכונים של נשות הכדורגלנים לחג
המחלה הראשית היא מחלת הטקטיקה. מאז הקטסל, דרך הילדים, הנערים והנוער, מאמנים מנסים להצטיין דרך תרגילי התקפה מתוחכמים, הגנות מעורבות גאוניות, קשקושים על לוח המשחק והמגנטים שנקנה במיוחד בניו יורק. השחקנים לומדים להיות תוכים ולא שחקנים. במקום ללמד את רוח המשחק, יכולת קבלת החלטות תחת לחץ, והקנייה של כל יסודות המשחק, שחקנינו גדלים דרך יכולת אחת או שתיים, בלי יכולת לבחור נכון. הרי כל תרגיל מסתיים בסוף בהחלטה לפי המצב. ושם אנחנו נופלים שוב ושוב.
הבחירה בשני אימוני
הוידאו במקום אימוני קליעות היא הדובדבן על העוגה התפלה. וזה המשכו של אותו כדור שלג: מתעסקים עם היריב ולא עם עצמנו. צריך היה לקום בשש, ללכת לזרוק בשמונה בבוקר, לחזור לוידאו ב-10 ולצאת למגרש. תנוחו בלילה. ככה מזיזים שעון ביולוגי כשמשחקים ב-14:00. מרוב טקטיקה, לא ראינו מתפרצת אחת, כי הרכזים כל כך תקועים, שהם מכדררים לאט ומחפשים את התקפת המעבר והפיק אנד רול העייף, בלי לבדוק אם אפשר פשוט ללכת לטבעת. וכשחוזרים מפסק זמן מאבדים כדור במסירה הראשונה. כי אין יסודות של להשתחרר לקבל כדור. וכך, במקום טיקי-טקה אנחנו משחקים פיפי-קקה.
המחלה השניה היא חוסר מנהיגות: אופי מחורבן שמגיע מהורים קנאים מדי, מאמנים שלא מקפידים על אימון רגשי וחברתי אלא רק על המשחק הטכני, והיעדרם של מאמנים מנטאליים. בסופו של דבר גדלים כאן שחקנים עם אגו גדול מדי, שלא מגובה ביכולת ותפקוד בזמן אמת. מנהיגות אפשר לקחת רק אם אתה מנהיג בקבוצה. אבל רוב שחקנינו משמשים שחקני משנה בהצגות של אחרים. אם זה ב-NBA או ביורוליג, שזה עוד מובן, ואם בליגה הישראלית מוצפת הזרים, שבה הם משמשים שואבי מים וחוטבי עצים. לא בכדי אפיק ניסים הוא נקודת האור. גם שחקן שלם עם כל יסודות המשחק, וגם רכז מוביל בקבוצה שלו. אבל הוא מוכנס יוצא כמו יויו, כשמנסים שוב את יותם ויוגב.
המחלה השלישית
היא הפוליטיקה בנבחרות. שחקנים עולים למגרש לפי השם שלהם והקבוצה ממנה באו, ולא לפי תרומתם הסגולית. אפיק ניסים תמיד יהיה ה"אאוטקאסט" המוקצה, כי בחר ללכת לאירופה, לליגות בהן יש סיכוי לקחת אליפות ולהנות מהמשחק, והיום הוא באילת ולא במכבי. שחקני היורוליג וה-NBA תמיד ישחקו לפניו, למרות שהוא היציב והטוב ביותר. עידו קוז'יקרו נזקק לעבירות של יניב גרין כדי לדרוך על המגרש, והראה כמה חסרים לנו לב, נשמה, וצניעות. בלי אגו, דפק חסימות אמיתיות ושחרר שחקנים לקליעה, עשה עבירות כשאחרים שמרו לעצמם, וצעק על כולם בהגנה. העבירה החמישית שלו היתה רגע המפנה השלילי, ממנו לא חזרנו. וזה אומר הכל. מורן רוט ואלכס צ'וברביץ' היו צריכים להיות כאן. "הכל פוליטיקה אומר, עבד הממהר"...
אין לי שום טענה לעמרי וליאור, שחקני המפתח שלנו. הם בעמדה בה הם לא רגילים לשחק. הם אמורים להוביל, לייצר, לקלוע, לקחת ריבאונד, להנהיג. כל מה שהם לא עושים בקבוצות שלהם. כבר כתבתי לפני האליפות, צריך לשחק תרגילים על האחרים, ואז לבחור בעמרי וליאור כאופציה כאילו אחרונה. זה עבד כמה פעמים בודדות בלי כוונה. אבל אי אפשר לצפות מהם לשנות את עורם. מה שכן, אפשר לצפות מהם להרביץ ולקלוע עונשין.
בניגוד למשחק נגד בריטניה, שיבק ניסה הרבה יותר. העלה חמישיה שונה, שם הרכבים מעניינים, לחץ רוב המשחק איזורית לוחצת, דאג להבהיר שרק מי שישמור ישחק. קלענו עונשין הרבה יותר טוב, ואפילו מומו לוצקי חזר לספסל מהיציע. בפינת הקלישאה אפשר לומר שאם היינו משחקים ככה אתמול, היינו מנצחים את בריטניה. אבל אוקראינה הרבה יותר טובה ומאומנת מהבריטים, ויש לה גם מסה, גובה, וגם קליעה, ובעיקר שחקנים צנועים שמבינים את המשחק ויודעים להחליט נכון בכל רגע.
נכון להיום, גם אוקראינה עקפה אותנו בסיבוב. ולא נשארו עוד הרבה אחרינו. המצב חרבנה. ואם איגוד הכדורסל ימשיך עם הריבים הפנימיים והשטויות, במקום להתחיל לעבוד, ימציאו בשבילנו דרג חדש באירופה. דני חלוץ צריך לשלול את רישיון המנהלת אם לא תוריד את מספר הזרים לשלושה, לבטל את הטבת המס לזרים, לדאוג שהמאמנים הכי טובים יעבדו במחלקות הנוער והנבחרות, ולהוציא כל בדל של טקטיקה קבוצתית מהאימונים. רק עבודה אישית, ללמד לחשוב כדורסל. מצדי שכל הנבחרות יישארו בדרג ג', אבל שילמדו כדורסל. ואז אולי תהיה לנו נבחרת בוגרת, ושחקני כדורסל שלמים, עוד חמש-שבע שנים. לא רוצים? נמשיך לסבול.
לפנייה לכתב/ת 
