"צל הימים": כיד הדמיון המכבידה
מישל גונדרי נודע כאמן המיטיב לנסח רגשות באמצעות דימויים חזותיים, אולם בעיבוד הקולנועי היומרני שלו לרומן "צל הימים" אלו קוברים תחתם את רוח הספר. לא כל מה שהרשה לעצמו בוריס ויאן על הדף ראוי שיתורגם לאימג' על המסך. החדשות הטובות: הבמאי עצמו קיצץ חצי שעה מהגרסה המקורית
יש משהו מייגע, שלא לומר מלא מעצמו, במינון העודף של סגנון ודימויים פיוטיים ש"צל הימים" ("L'Ecume des Jours"), סרטו החדש של מישל גונדרי לפי ספר הפולחן מאת בוריס ויאן שראה אור בשנת 1947. פעם נוספת מבהיר גונדרי שהביטוי "דמיון עשיר" אינו נושא עמו בהכרח קונוטציות חיוביות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
איש-עכבר מיניאטורי, מצילה מהלכת, קרני שמש שהופכות למיתרי גיטרה, צלופחים שיוצאים מפתחי הברזים ופסנתר שמתקין קוקטילים - אלה הם חלק מההמצאות החזותיות של "צל הימים", רובן ככולן קיימות במקור הספרותי. אך בעוד ספרו של ויאן, מהדמויות הבולטות בסצינה האמנותית של "הגדה השמאלית" בפריז של שנות ה-40 וה-50, טומן בחובו היבטים סאטיריים ואנטי-ממסדיים (שעל כן אומץ בחום על ידי הסטודנטים המפגינים ב-1968) - הסרט על פיו נדמה בעיקר כמו פנטזיה של נער מתבגר המעמידה את הצופה תחת מתקפה חזותית.
אחד מצמד גיבוריו של "צל הימים" הוא קולן (רומן דוריס), צעיר נהנתן וחסר דאגות המתגורר בבית פלאות, ושעולמו מבטא ניתוק אוטופי מכל הקשר זמני והיסטורי. יש לו משרת נאמן ופיקח בשם ניקולה (עומאר סיי) וחבר טוב העונה לשם צ'יק (גד אלמליח), הנמנה על חוג מעריציו של הפילוסוף ז'אן סול פארטר (בדיחה על חשבונו של ז'אן-פול סארטר, שאשתו הראשונה של ויאן ניהלה עמו רומן).
הדמות השנייה היא קלואה (אודרי טוטו), אישה צעירה שהוא פוגש במסיבה, מחזר אחריה ונישא לה. אך העולם הססגוני והמופלא שהשניים חיים בו מתנפץ לרסיסים כאשר מתגלה כי קלואה לוקה במחלה נוראית - שושנת מים הגדלה בריאתה. קולן נאלץ אז לנטוש את אורח חייו הבוהמייני-הדוניסטי ולצאת לעבוד על מנת להעניק לאהובתו את הטיפול שהיא זקוקה לו - אינספור זרי פרחים טריים שיקיפו אותה, ותרופה יקרה.
הסיפור הזה, שייחודו בעולם הפנטסטי-אבסורדי שטווה ויאן סביבו, ושאותו תיאר הסופר הצרפתי ריימון קנו ("זאזי במטרו") כ"סיפור האהבה המודרני הכי פולח וקורע לב שאי פעם סוּפר" - נופל קורבן למנת יתר של דימויים סוריאליסטיים. וכך, אחרי מונטאז' פותח בן כחמש דקות, שפחות או יותר מסכם את עולמו החזותי של הסרט, כל מה שנותר לנו הוא "להתלהב" מכושר ההמצאה של גונדרי שהופך כל סצינה לעמוסה עד מיאוס.
גונדרי (שאף מופיע בסרט בתפקיד רופא) הוא חלק ממסורת סוריאליסטית ארוכה, שראשיתה בקולנוע הצרפתי של שנות ה-20 של המאה הקודמת. האסתטיקה שלו, במיוחד בסרט זה, מפנה עורף לאפקטים הממוחשבים, ונסמכת בעיקר על אנימציית סטופ-מושן, הקרנה אחורית, ומראה לו-טק מכוון.
אך בעוד ספרו של ויאן העניק ביטוי לרגע התרבותי והאינטלקטואלי בפריז של תקופת אחרי-המלחמה (כאשר רובע סן-ז'רמן היווה בסיס לפעילות זו), סרטו של גונדרי פועל יותר במסגרת "רטרו" ריקנית.
תקליטי ויניל, מקלטי טלוויזיה ישנים, אופנת שנות ה-50, דיוק אלינגטון (ש"Chloe" שלו העניק לגיבורה כאן את שמה), וסצינת ריקוד שבה רגלי הגיבורים נמתחות כמו בציור של סלבדור דאלי - כל אלה מתקיימים בפריז של ימינו, אך שולחים את הצופה למסע נוסטלגי אל העידן שבו כתב ויאן את ספרו ושאותו הוא תיאר.
אלא שלגונדרי אין הרבה מה לומר, לא על יצירתו המכוננת של ויאן (שזכתה כבר לשני עיבודים קולנועיים קודמים כמו גם לגרסה אופראית), ולא על הרגע המודרני בו נוצרה. מהללי גונדרי מציינים את יכולתו המופלאה לתרגם בסרטיו רגשות לדימויים חזותיים פיוטיים (למשל, רכב מרחף דמוי ענן בשמי פריז מעניק ביטוי מוחשי לתחושתם של הגיבורים המאוהבים שהם, ובכן, בעננים).
אבל אין כל עומק ומורכבות בעולם הזה. מה שעובד כטקסט ספרותי לא בהכרח מיתרגם לדימוי קולנועי, וכאשר מצבה של קלואה מחמיר, והסרט מתרוקן מצבעיו ודירתו של קולן המרושש מתכווצת (ממש כך) - קשה שלא להתפתל נוכח עודפי הסמליות. באותה מידה קשה להתפעל מהדימוי של תחמושת שגדלה באדמה וניזונה מחום גופם של גברים השרועים עירומים, שנדמה היום כלוקה בנאיביות אנטי-מלחמתית ילדותית.
מי שמוכנים להתמכר לעולם הפנטסמגוריה הארס-פואטי של גונדרי (הסרט נפתח בצי של כתבניות וכתבנים המתקתקים על גבי מכונות כתיבה את סיפורם של קולן וקלואה), ייהנו מהריגושים החזותיים - חלקם אמנם יפים מאוד - שמציע "צל הימים". הרבה מעבר לכך הסרט לא מציע, והסיפור הטריוויאלי במתכוון על אהבה טרגית יותיר את השאר בעיקר אדישים.
הסיבה לכך טמונה, בין היתר, בהופעתם של דוריס וטוטו. מילא ששני אלה נדמים מבוגרים מדי לדמויות שהם מגלמים, אבל המונוטוניות שמאפיינת את משחקם אינה מאפשרת להם לטעון רגש אפילו בחלקו השני והקודר של הסרט. הבשורה הטובה היא, שהגרסה המוקרנת כעת באולמות הקולנוע קוצרה על ידי גונדרי עצמו בכמחצית השעה (אורכו הנוכחי של הסרט עומד על כ-100 דקות). הבשורה הפחות מלבבת היא, שמי שגילם המנטלי הוא מעל 16 יתקשו למצוא עניין וערך בסרט מתבגרים זה.
