"לזמן את הרוע": אימה עם זעם של פעם
מאסתם בסרטי פאונד-פוטג'? "לזמן את הרוע" מחזיר את חובבי האימה לסגנון האולד-סקול משנות ה-70. העלילה אולי לא מקורית במיוחד וההצהרה על היותה מבוססת על סיפור אמיתי קצת מגוחכת, אבל התגעגענו לקולנוע הזה. ג'יימס וואן מעלה רוח רצחנית אך מרעננת מן העבר
"לזמן את הרוע" - סרט האימה שעשה שמות בקופות בארצות הברית בקיץ האחרון, ובסוף השבוע הגיע באיחור קל גם לבתי הקולנוע אצלנו - הוא בראש ובראשונה תגובה כמעט מוצהרת ודי מוצלחת לאופנת הפאונד-פוטג' של הז'אנר בשנים האחרונות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
אל מול הטלפונים הניידים, האמצעים הביתיים ומצלמות הרשת של "פעילות על טבעית" ודומיו, הוא מבקש להתבלט דווקא עם גישת אולד-סקול, שנובעת משיבוץ העלילה בשנות ה-70. רמת ההפקה הגבוהה, לצד הכישרון האסתטי המוכח של הבמאי ג'יימס וואן ("המסור", "הרוע שבפנים") הופכים את הסרט ליעיל במובן זה, גם אם למעשה נעדרות ממנו אמירה מקורית ועשייה פורצת דרך.
כשמתעלמים לרגע מהקונטקסט שבו הסרט מופיע, מבחינת תעשיית האימה, מדובר ב"סרט דיבוק" סטנדרטי למדי: משפחה חביבה עם כוונות טובות נכנסת לבית חדש, רדוף שדים ורוחות רעות, ומנסה להתמודד עם הזוועות שממתינות לה בעזרת אנשי מקצוע - במקרה הזה לא כמרים, אלא "מומחים" בעלי שם לעניינים על טבעיים, שמחזיקים בבית שלל בובות מפחידות ומסתובבים עם קצת מים קדושים, לכל צרה שלא תבוא.
נוסטלגיית אימה
לילי טיילור ורון ליווינגסטון מגלמים בהתאמה את קרולין ורוג'ר פרון, בני זוג ממשפחת צווארון כחול טיפוסית (טיפוסית עד הסוף, אגב: הוא נהג משאית!) שמגיעים עם שלוש בנותיהם לבית מבודד על שפת אגם. מה ששכחו לציין בפניהם לפני שחתמו על משכנתא זה שבבית הזה מלא אנשים מתו, או התאבדו, או הרגו אחרים. וכאילו זה לא מספיק - החימום לא עובד, וכל השעונים נתקעים כל לילה.
למרבה המזל, הם מצליחים לשכנע את מכסחי השדים לוריין ואד וורן (ורה פרמיגה ופטריק ווילסון) להצטרף למסיבת הפיג'מות הלא ממש סימפטית שלהם, ולספק הוכחות לכנסייה שאכן יש כאן עסק עם דיבוק. מכאן ואילך אנו עדים להופעות ההולכות ומתעצמות של השדים השוכנים בבית, ולניסיונות של בני הזוג וורן לתעד ולהכיל אותן, תוך שמירה על הדיירים.
בני המשפחה, יש לציין, אינם גיבורי הסרט. כבר מתחילת הדרך ברור שוואן מבקש להטיל את הזרקור דווקא על הוורנים. זליגת המאבק העל טבעי לביתם ובתם, וכן סיפור רקע אפל הקשור ללוריין ואמור להפוך אותה לרגישה ופגיעה יותר, מחדדים נקודה זו. השניים אמורים לשמש עבורנו כאמת מידה רציונלית שמאששת את האירועים המופרכים: הם מנתחים הכל בצורה פסאודו-מדעית, עובדים על פי שיטות שהתגבשו על בסיס ידע וניסיון, ומשתמשים בציוד המתקדם ביותר ש-1971 יכולה להשיג להם.
בחציו הראשון, המתח הולך ומתגבר ומהונדס, כיאה לוואן, באופן מופתי ממש - כולל השימוש באפקטים ויזואליים, לצד הטריקים המוכרים והיעילים ביותר - בראשם שילוב מוצלח במיוחד בין מראה, פריט הכרחי ברשימת האקססוריז של כל סרט דיבוק, ותיבת נגינה, שגם לאמצעי זה רזומה מרשים בז'אנר. ככל שהסרט מתקרב לסופו, היעילות הזו הולכת ומתפוגגת - ובסצנות הסיום נדמה שאפשר בקלות היה לקצץ עשרים דקות מהסרט, שמתהדר באורך של 112 דקות ברוטו (לא מעט, ביחס לסרט אימה).
הסרט, לכאורה לפחות, מבקש להתבסס על סיפור אמיתי: אד ולוריין וורן באמת היו חוקרים על טבעיים (גם אם מפוקפקים הרבה יותר מכפי שהסרט מבקש לתאר אותם), וסיפורם של בני משפחת פרון נכתב בהשראת מקרה אמיתי. קשה להאמין שוואן ושותפיו מאמינים באמיתות הסיפור - הם מנצלים את ה"ריאליזם" הזה ברוח האולד-סקול שהוזכרה לעיל, ממש כמו שנעשה ב"טבח המנסרים מטקסס" לפני כמעט 40 שנה.
אלא שבסרט הקאלט ההוא אף אחד לא באמת טרח להיצמד לפרטי העלילה, וטובי הופר התפרע בלי לדפוק חשבון להצהרה המגוחכת שבתחילת הסרט. שנות ה-70 התמימות, וכל זה. ב-2013, מתברר, הניסיון לחבר את הזוועות המטרידות לעולם האמיתי דורש קצת יותר דיוק בפרטים - מה שמוביל (זהירות, ספוילר!) למניין גופות נמוך באופן חריג לז'אנר. ואם כבר אנחנו משלמים על כרטיס, לפחות תקיזו קצת דם. זה אולי לא בדיוק מה שקרה בעולם האמיתי, אבל כשאתה בא לראות דיבוק בקולנוע, ספק אם זה באמת מטריד אותך.
