"הנוער": בית ספר למצוינות
בסרטו החדש "הנוער" מממש הבמאי תום שובל את ההבטחה ומגיש יצירה רלוונטית לזמן ולמקום הזה, נטולת דידקטיות. אבל ההישג האמיתי הוא הופעתם הנהדרת של האחים קוניו חסרי הניסיון
"הנוער" של תום שובל הוא הסרט הישראלי השני בעת האחרונה (אחרי "מי מפחד מהזאב הרע"), שבו משמש מרתף כמרכז ההתרחשות של דרמה מצמררת. נכון, לא בדיוק מרתף אלא מקלט בבניין מגורים בפתח תקווה, אבל המתח שבין ההתנהלות הנורמטיבית לכאורה בסביבה ש"למעלה" לבין האלימות הרוחשת מתחת לפני השטח, תרתי משמע, משותף לשני הסרטים ומעניק להם הקשר אקטואלי מעניין.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
ההקשר הזה נובע גם מכותרתו של הסרט, שבאופן שאפתני כמו מבקשת לייצג דור שלם (אגב כך, קשה שלא להיזכר ב"מרד הנעורים" ו"הנוער לשלטון", שאף בהם הסיפור הפרטי נועד לשרטט דיוקן של דור). גיבוריו של הסרט, על כן, הם בעת ובעונה אחת דמויות ממשיות ו"מסמנות" של רגע ורגישות עכשוויים.
קשה גם, בזמן הצפייה בסרט, שלא להיזכר בסרטו הנבואי-משהו של נדב לפיד, "השוטר", שמועד יציאתו לאקרנים לפני כשנתיים חפף את שיאה של המחאה החברתית. כמוהו, גם "הנוער" (שזכה בפרס הסרט המצטיין בפסטיבל ירושלים האחרון) עוסק באותן סוגיות חברתיות וכלכליות שהוציאו בזמנו את ההמונים בישראל לרחובות. שני הסרטים, כל אחד בדרכו ובסגנונו, מתארים סיפור נקמה – של דור צעיר, של בני מעמד הביניים – בבעלי ההון והממון.
עלילת "הנוער" עוקבת אחר שני אחים, יקי, חייל בסדיר, ושאול קופר, תיכוניסט העובד בערבים כסדרן ב"סינמה סיטי". מגלמים אותם האחים-התאומים דוד ואיתן קוניו, צמד מוסכניקים מקיבוץ בדרום הארץ, חסרי כל ניסיון קודם במשחק, והם מביאים איתם ראשוניות וחספוס המזכירים את גיבורי סרטיהם של האחים הבלגים דארדן ("הילד עם האופניים").
משפחת קופר היא משפחה טיפוסית ממעמד הביניים, אבל אחרי שהאב (משה איבגי) מאבד את מקום עבודתו, נקלעת המשפחה לקשיים כלכליים שמאיימים על יציבותה, ואשר מובילה את האחים למעשה קיצוני שעליו לא נרחיב.
סצינת הפתיחה של "הנוער" היא אחת היפות שנצפו לאחרונה בקולנוע שלנו. במהלכה, עוקב שאול אחר תיכוניסטית (גיטה אמלי) העושה דרכה הביתה עם תום הלימודים. יש משהו מהוסס בתנועתו, אך הוא מקפיד לשמור על מרחק, ובהמשך אף מצלם אותה באמצעות הטלפון הנייד שלו, במה שנדמה כתחילתה של דרמת נעורים רומנטית.
רק אחרי דקות ארוכות יתברר לנו מה באמת עומד מאחורי הסיטואציה הזו, ובינתיים אנו מתוודעים לשני האחים קופר, שהקשר הסימביוטי ביניהם נדמה לעיתים מטריד ופרוורטי. אנו חווים את אהבתם העמוקה לקולנוע – את קירות חדרם המשותף מעטרים פוסטרים של סרטים סוג ז' ("מלך קליפורניה" עם מייקל דגלאס וכיו"ב), ורוב הזמן הם לובשים טי-שירטס עם לוגואים של סרטים – ומבינים שהפעולה ההזויה שלהם נרקמה בהשראת אותם סרטים שמהווים את עיקר עולמם.
טשטוש בין מציאות לפנטזיה קולנועית
אכן, "הנוער" אינו מנסה לחבב עלינו את צמד גיבוריו, והדמיון ביניהם (בסרט האחים קוניו אינם מגלמים תאומים) נדמה לפרקים אפילו מטריד. האמביוולנטיות הזו שאנו חשים כלפיהם משתלבת גם בעיסוקו של הסרט בצדה האפל של הסינפיליה, תשוקה עמוקה לקולנוע, ובאופן שבו יקי ושאול קופר מטשטשים בין מציאות חייהם לבין איזו פנטזיה קולנועית שאותה הם מבקשים לממש, ואשר אינה מספקת בסופו של דבר את הגאולה המובטחת בה.
מערכת היחסים שבין האחים לנערה אינה מדי דינמית. אולי זה משום שמבחינתם אין היא אלא אובייקט (עניין שמודגש כאשר מצלמתו של שובל מצלמת אותם מצלמים אותה, וקולטת את הנערה מבעד לעדשת מצלמתם). באופן פרדוכסלי, דווקא הפסיביות שלה כמו מטיחה בהם ומשקפת בעבורם את כישלונם – הן כגברים צעירים והן כגיבוריה של פנטזיה קולנועית.
"הנוער" הוא הסרט השני השנה (אחרי "שש פעמים" שטרם עלה על האקרנים) שמשרטט דיוקן פסימי של דור צעיר מחד ואת חדלונו של דור ההורים מאידך. מבחינה זו, קשה לחשוב על יצירה רלוונטית יותר לזמן ולמקום הזה, אך כזו שבתבונה רבה אינה "מכריזה" על עצמה ככזאת, ועל כן אינה נגועה בדידקטיות מעצבנת. בד בבד זהו סרט שמתעצב מחומרים אוטוביוגרפיים מובהקים, שאף כי אין בהם אותה קיצוניות המתוארת כאן, יש בהם כדי להעניק לסרט מימד של בחינה עצמית בוגרת ומפוכחת.
אך הישגו הגדול של הסרט הוא בליהוקם של האחים קוניו, שהמילה "תגלית" קטנה עליהם. מידת הדיוק שבמשחקם, הנוכחות הנהדרת שלהם על הבד, והאופן שבו הם מנהלים דיאלוג זה עם זה, שהוא בה בעת דיאלוג בין שני אחים (במציאות) ושתי דמויות – מעניקים ל"הנוער" חלק ניכר מעוצמתו. מצוינת גם שירילי דשא כאם המשפחה המתמודדת עם המצוקה הכלכלית שפוקדת אותה ועם קריסתו ההדרגתית של האב.
תום שובל, שהוא ואחיו דן הם אוהבי קולנוע אמיתיים, מממש בסרט הזה את ההבטחה שהופיעה במקבץ סרטים קצרים שביים ("הלב הרעב", "פתח תקווה") בתקופת לימודיו בבית הספר "סם שפיגל" בירושלים. ללא ספק יוצר שכדאי להמתין בסקרנות לסרטו הבא.
