"ג'ובס": האפל נפל רחוק מדי מהעץ
הסרט על סטיב ג'ובס, אינו גרוע כפי שדיווחו מתנגדיו האמריקנים, אך "ג'ובס" אינו מצליח לספר את סיפורו המורכב של מייסד אפל באופן ממצה או מתוחכם. נקודת האור היא הופעתו המפתיעה לטובה של אשטון קוצ'ר בתפקיד הראשי
בתרבות המכוונת לעבר טכנולוגיה דיגיטלית וצריכת תכנים באמצעותה, לסטיב ג'ובס יש מעמד של דמות נערצת או שנואה, אך תמיד מעוררת עניין. שנתיים לאחר מותו מגיע "ג'ובס" ("Jobs") - הניסיון הראשון, ובוודאי לא האחרון, ליצור ביוגרפיה קולנועית של הדמות. ניסיון להכיל את המורכבות האנושית של מי שהיה בשר ודם, אך כבר בחייו נתפס כסוג של נביא ומנהיג שהביא את צאן מרעיתו לארץ המובטחת של האייפוד, האייפון והאייפד.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
האתגר ללא ספק משמעותי, וברור שאם סיפור ההקמה של פייסבוק ומעשיו של מארק צוקרברג היו בסיס לאחר הסרטים המוצלחים בשנים האחרונות ("הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר), הרי שהקמת חברת אפל, והמאבק על השלטת החזון של ג'ובס הוא סיפור מעניין לא פחות. דמותו של ג'ובס, כריזמטי, שאפתן, אידיאליסט ואכזר היא אתגר לא מבוטל לתסריטאי (מאט וויטלי) הבימאי (ג'ושוע מייקל סטרן) ולאשטון קוצ'ר המגלם את ג'ובס, אך הסרט רחוק מלעמוד בו בהצטיינות יתרה.
בהתחשב בכך שאהרון סורקין (זוכה האוסקר על "הרשת החברתית") שוקד על כתיבת תסריט המבוסס על הביוגרפיה שכתב וולטר איזקסון על ג'ובס, יש סיכוי טוב שבעוד שנתיים שלוש "ג'ובס" ישכח לחלוטין.
יותר דק מאייפד, ומשוכלל פחות
ליקוייו של הסרט בולטים, והם היו בסיס ללא מעט ביקורת שהוטחה כנגדו. הכואבת ביותר היתה זו שהגיעה מסטיב ווזניאק, המייסד השותף של אפל, שמוצג בסרט (בגילומו של ג'וש גאד) כמי שנגרר אחר חזונו של ג'ובס. מצד שני, נדמה כי הסרט ספג יותר ביקורת מכפי שמגיע לו. יתכן שיותר מדי מבקרים וצופים החזיקו בראשם סוג של סרט על סטיב ג'ובס כשהם נכנסו לאולם, ולכן היו קצת פחות סבלניים כלפי הדרך המסוימת, המוגבלת, בה מנסה "ג'ובס" להתמודד עם משימה לא פשוטה זו.
נקודת הזכות הבולטת היא, למרבה ההפתעה, אשטון קוצ'ר. כידוע קוצ'ר הוא שחקן מאוד מוגבל שנדמה היה כי לעולם לא יצליח להשתחרר מדמותו של קלסו האהבל מ"מופע שנות ה-70". הפעם הוא מצליח לחקות את צורת ההליכה והדיבור של ג'ובס, וליצור רגעים משכנעים של הטלת אימה על העובדים. על מאמץ זה קוצ'ר הוא היה ראוי לתסריט ולבימוי טובים יותר מכפי שניתנו לו.
בעיית היסוד היא ביכולת לנסח תהליך - פסיכולוגי, בין אישי, כלכלי ואפילו תרבותי. השינוי שחל בדמותו של ג'ובס המתחיל כצעיר קליל ולא ממוקד, לאיש עסקים אמביציוזי ודורסני (אפל של המחצית הראשונה של שנות ה-80), ולמנהיג כריזמטי המסוגל לממש את חזונו (בתקופת הכהונה השניה) משורטט בקפיצות ולוקה באמינותו. באופן תמוה, דווקא רגעי המפתח בשינויים אלו מושמטים מהסרט. חלק גדול מהטקסטים שמושמים בפיו של קוצ'ר לקוחים מהתבטאויות מתועדות של ג'ובס, אך כשהן נשתלות בסיטואציות הדרמטיות יש להן אופי מלאכותי.
הסרט תלוי גם במערכות יחסים המתפתחות לאורכו וכאן בולטות שתיים: זו עם ווזניאק (גאד), ועם מייק מרקולה (דרמונט מולרוני) המשקיע הראשון בחברה. אלו מערכות יחסים הקשורות לעלילת "השלטת החזון ומחירה" בתוך חברת אפל, אך הדבר בא על חשבון ההתייחסות לחייו האישיים של ג'ובס.
התייחסות קצרצרה לכריס-אן ברנן (אהנה או'ריילי), חברתו שנכנסה להריון (ואז נזרקה שכפי שמוצג בסרט, מהבית) וילדה את הבת ליסה, שלה התכחש ג'ובס במשך שנים רבות. יחסיו עם ליסה הבוגרת (אניקה ברטיאה) לאחר שכבר הכיר בה, או עם אשתו מאז 1991 לורן פאוול ג'ובס (אבי בראמל) - כל אל מוצגים בסרט באופן שהוא פחות מאגבי.
העלילה מנסה לעצב פרספקטיבה רחבה להתפתחותו של ג'ובס כאיש חזון ומעש. העלילה מתחילה בסצנה קצרה המתרחשת בשנת 2001. לאחר שג'ובס כבר שיקם את אפל (תהליך שלא מוצג בסרט) והוא מציג את האייפוד לפני עובדי החברה המריעים.
משם חוזר הסרט למסגרת הזמן הנעה בקפיצות אך באופן כרונולוגי מ-1974 עד 1997. מהתקופה שבה ג'ובס כבר פרש מלימודיו, אך עדיין מסתובב בריד קולג' - מתנסה בקורס קליגרפיה (הבנת חשיבות העיצוב), מתעסק בטכנולוגיית מחשבים, ולוקח LSD שמלכד את שני המרכיבים לרגע של התעלות המתווה את כל דרכו.
סיום הסרט הוא ב-1997, כשג'ובס מקליט את הפרסומת לקמפיין שהמוטו שלו היה "Think different", ניסוח מרשים אך מעוצב למשעי של הדימוי אותו אפל ניסתה לשייך למוצריה, והמוטו אותו משייך ג'ובס לעצמו.
השעתיים של הסרט נזקקות לקיצורי דרך רבים כדי לנוע על פני 23 שנים. יתכן שביד אמן שעתיים היו מספיקות לתמצות נבון ומעורר מחשבה של הדמות ושל ספור הצלחתה, אך הסרט הנוכחי לוקה בפישוט יתר.
