"אוסטרליה שלי": השד העדתי מהצד הפולני
הדרמה התקופתית של עמי דרוזד - קו-פרודוקציה ישראלית-פולנית - מתארת את קשיי הקליטה במדינת ישראל מבעד לעיני ילד שעלה ארצה מוורשה. הסיפור האישי ב"אוסטרליה שלי" עשוי לקבל תהודה ציבורית בימים אלה, אבל כמו עם "השד העדתי", גם אותו אפשר לראות לבד בחושך - בטלוויזיה
"אוסטרליה שלי" - קו-פרודוקציה פולנית-ישראלית בבימויו של עמי דרוזד, מגיע למסכים שנתיים לאחר שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ולאחר שהוקרן כמיני סדרה בערוץ הראשון - דרך פתלתלה ומוזרה שמעלה תהייה לגבי מידת ההצדקה שיש להגיע לאולם הקולנוע ולשלם סכום החורג ממה שמגולם בדמי האגרה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
כפי שצוין, יש צופים שרוו נחת מהסרט, ואולי יש קוראים שפספסו את ההקרנה הטלוויזיונית ושיסתקרנו מנושא הסרט. עיסוקו בחוויתו של ילד פולני את ההגירה לישראל תעורר זיכרונות בקרב צופים שעברו חוויה דומה. אך מעבר לעניין על בסיס אישי זה, אין הצדקה רבה מדי לראות את "אוסטרליה שלי" בבית הקולנוע.
גיבור הסרט, ילד פולני בן 10 בשם טאדק (יאקוב וורובלבסקי), מבוסס על זיכרונותיו של התסריטאי והבמאי דרוזד. ניתן לעשות אבחנה בין סרטים שגיבוריהם הם ילדים ומיועדים בעיקרם למבוגרים ("400 המלקות"), ו"סרטי ילדים" שגיבוריהם הצעירים מעוצבים בפניה לקהל יעד בגילאים דומים. יתכן מאוד ש"אוסטרליה שלי" ניסה להיות סרט ששייך לקבוצה הראשונה, אך חולשתו הופכת אותו למתאים יותר לקבוצה השניה.
עליה לטובת ירידה
בוורשה של תחילת שנות ה-60, טאדק ואחיו בן ה-14 אנדז'יי (לוקאש סיקורה) חיים עם אמם הלנה (אלכסנדרה פופלבסקה). הרקע המשפחתי נותר מעורפל, אך אנו יודעים כי צמד האחים חיים כנוצרים לכל דבר ועניין, ולכן אין להם סיבה לחוש רגשות שונים מאלו של חבריהם האנטישמיים. כשבתחילת הסרט משתתפים טאדק ואנדז'יי בתקיפה של ילדים בבית ספר יהודי, אמם מחליטה לגלות להם שמוצאם הוא יהודי, ולהגר מפולין ל"אוסטרליה" - לפחות כך הדברים מועברים לטאדק.
טאדק המתקשה לעכל את הגילוי אודות המוצא של אמו, מופתע עוד יותר כשהוא מגלה כי היעד האמיתי של הספינה עליה הם שטים הוא פלסטינה. עד לא מזמן הקללה האיומה ביותר שבה השתמש היתה "ז'יד" והנה הוא עומד להגיע למקום שבו, כפי שנאמר לו, "גוי" הוא העלבון הנורא מכולם.
השליש הראשון של הסרט מסתיים בהגעה לארץ החדשה, שני השלישים האחרים עוסקים בקשיי ההשתלבות של שני האחים. בהתחלה האם מנסה להשיג את משפחתה יחד, למצוא עבודה. אך כאשר מתברר הקושי במציאתה, האם מחליטה להעביר את שני ילדיה לקיבוץ, כשכל ילד יגדל תחת השגחה של משפחה אחרת.
הקשר בין האחים הולך ומתערער, והם מגיבים בצורות שונות לניסיונה של המערכת להטמיע אותם במסגרת החברתית. טאדק השובב והידידותי מצליח להתחבר עם בני גילו, אך הוא חושש מהמקלחות המשותפות שבהן עלול להתגלות כי אינו נימול. אחיו חווה קשיים אחרים הקשורים להפרש הגילאים ולהבדל בגישה בכול הנוגע לניסיון להשתלב בחברה הקיבוצית.
"אוסטרליה שלי" מתרחש לפני כחצי מאה, ונדרש שיחזור תקופתי אמין - דבר שקשה לבצעו בתקציבי הפקה מצומצמים. למרות שהסרט הוא ביסודו תיאור ריאליסטי של מציאות, מגבלות ההפקה מעצבות מציאות ישראלית כמעט מופשטת.
"העיר" מצומצמת לחזית של ביסטרו (עם תפריט אנכרוניסטי לתחילת שנות ה-60) או לנקודות עירוניות מצומצמות שמהן נראה הים (פריימים סגורים שלא יחשפו פרטים מחוף ים של עיר ישראלית עכשווית). מכוניות כמעט ואינן נראות (חוץ ממודל ישן של אוטובוס ישן שחוזר ומופיע), והקיבוץ שבו מתרחש חלק ניכר ממהלך הסרט הוא סביבת מגורים ועבודה ריקה למדי. כל זה משרה תחושת מלאכותיות לא אמינה על הסרט.
בעיה מהותית עוד יותר קשורה לדרך המוגבלת בה האירועים מובנים מנקודת הידע של הגיבור. הרקע המשפחתי לא מועבר היטב. רמזים לעבר של האם כניצולת שואה נמצאים בסצנה קצרה שבה האם גוררת את טאדק למפגש חטוף עם "יאנק מאירוביץ'" (חזי צדיק). האימא מסבירה לילד שהוא "השטן", ושהכירה אותו בגטו. אך לרגע זה אין קשר למה שיבוא לפני ולא למה שמגיע לאחר מכן.
הפרספקטיבה של הילד לא מלמדת על החברה הישראלית, עירונית או קיבוצית יותר מדי, ולא מספיק על ההתנגשות הערכית. זו נותרת הצבה סכמטית של הקשיים אותם חווה הילד. מה שיכול לפצות על חסרונות אלו הוא הופעה אמינה המעוררת תחושת הזדהות עמוקה.
לא קל לחלץ הופעה רבת רבדים ובעלת עוצמה מילדים. ב"אוסטרליה שלי" שני השחקנים מפגינים משחק לא עקבי באיכותו. לצד כמה סצנות שבהן יש תחושת אינטימיות בין אחים, יש גם לא מעט מחוות ותגובות מוקצנות של וורובלבסקי הצעיר, ומשחק קצת פלגמטי של סיקורה המבוגר יותר. כשמגבלות המשחק חוברות למגבלות התסריט וההפקה ניכר כי המסך הקטן הוא מקומו הטבעי של הסרט.
