"שידוך משמיים": מרחק נגיעה מרגש
סדרת הדוקו של הבמאית רוני קיי, שנכנסת אל נבכי החברה החרדית וחוקרת את נושא השידוכים בה, היא מסקרנת, חושפנית וחסרת שיפוטיות. באמצעות "שידוך משמיים" מתפענח עולם ומלואו על חוקיו ומצוקותיו - והתוצאה מופתית
במילה אחת: פנינה. זה הזמן לבקש סליחה מחברים שיש להם "yes", כדי שתוכלו לצפות אצלם ב"שידוך משמיים", שהפרק הראשון שלה שודר אמש (א'). מדובר בסדרה דוקו-ריאלית מעולה על עולם הדייטים והשדכנים החרדיים ועל הדרך הארוכה, המיוסרת והמפותלת אל החופה - בלי מגע פיזי ובלי התאהבות, חס וחלילה, כי כידוע ההתאהבות רק מעוורת עיניים ואינה מאפשרת לעמוד על טיבו של הזולת.
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
מחוברים +": שיחת הברזייה הבאה שלכם
"אבודים באסיה": שוקולד מריר ומפוכח
גמר "המירוץ למיליון": ותודה לשד העדתי
אינני יודעת מדוע וכיצד רכשה הבמאית רוני קיי את אמונם של הצעירים והצעירות החרדים למהדרין, שהם כוכביה של הסדרה. אולי תרמה לכך הידיעה שדורון שפר, כדורסלן העבר שהיה נשוי לקיי, חזר בתשובה. אולי היה זה רצון להציג את עולמם באופן מכבד וגלאט-כשר לעיני החילונים, ואולי זהו רק איתות קולקטיבי של רצון להראות לצופים כי גם שם, בנבכי היקום התורני-רבני-הלכתי-ישיבתי, יש בני אדם כמוני וכמוכם.
מכל מקום, התוצאה מופתית, סקרנית וחושפנית - אבל לא מציצנית, ומתקרבת עד מאוד לדמויות, אך שומרת על גבולות בלתי נראים של מרחק בטוח עבורן (רוב ההורים של המשתדכים, למשל, לא מופיעים בצילומים). באמצעות "שידוך משמיים" מתפענח עולם ומלואו על חוקיו ומצוקותיו, הרגליו ו"הנהגותיו", כפי שהם קוראים לזה.
אסתי בת ה-18 סיימה י"ב כיתות, וכל עצמותיה זועקות חתונה. אריאל בן ה-19, ילדון מתוק שעושה את צעדיו הראשונים בשחיטה כשרה. שניהם גדלו בבתים חרדים-מרוקניים, וברור כשמש שלא יבחרו להינשא מחוץ לעדה. אבל האם יבחרו זה בזה? ואיך בוחרים, בשלוש פגישות שהן בסך הכל ראיונות הדדיים על כוונות וניואנסים: תחבשי פאה או תלכי עם מטפחת? את רוצה בעל לומד או עובד או חצי-חצי? את באמת דעתנית כזאת, או שתשתפי את בעלך לעתיד בהכל?
דייט עם השם
הראיונות מתקיימים במבואות של בתי מלון, בבתי קפה כשרים למהדרין, ובכל מקום בו חלילה לא יהיה ייחוד בין בני הזוג לעתיד. מרחק נגיעה בטוח נשמר כל העת, ודיבורים על רגשות אינם מקובלים. כשיחזקאל ורשא, פליט מחסידות גור, חושף את לבו בפני הדייט שלו בפגישה השנייה והיא, מבעד לגדר השיניים, מסננת שהיא עוד לא יודעת אם היא הבשערטע (המיועדת) שלו והוא שלה - הלב נשבר. אין לסופר הסת"ם בן ה-23 שריון של ציניות בכל הנוגע ליחסים הבין מיניים - כזה שבני גילו החילונים פיתחו כבר מזמן.
כשמירב לרנר, בת 25 וגרושה, ולפיכך "סוג ב'" בעולם השידוכים, מקבלת את מצבה ומעמדה ואת הסטיגמה שלה כנתון - הלב מחשב להישבר שוב. הנה צעירה אינטליגנטית ורהוטה, נאה להפליא ונורא דומה לאיילה רשף ומשפטנית בהשכלתה, ששבויה בדימוי עצמי של כתם גדול, שמקבל את כל האישורים לכך מן הסביבה. היא לא יכולה ולא רוצה לבעוט בסיבה, אלא דווקא מתמסרת בכל לב למלאכת ההשתדכות ("מה שאת רוצה יש בשישה בחורים, לא בבחור אחד", אומרות לה השדכניות העוסקות במלאכה).
סיפורים של כמה וכמה מסעות שידוך נשזרים כאן בחן ובאופן מהודק ואמין להפליא, הגם שברור כי בחלק מהסצנות המשתתפים עברו הדרכה: לעתים הם מדברים אלינו באורח שמבהיר את עולמם ואת חוקיו יותר מכפי שצריך היה לדבר עליו לא בנוכחות המצלמה. אבל לרוב הם מצולמים בינם לבין עצמם והדיאלוג מרתק. חזקי וחברו הנוי מנסים לברר לעצמם כיצד אדם יודע מיהי האחת, וכיצד השם, יתברך שמו, מסדר לו את זה.
אמא של אסתי פורצת בבכי כשמתברר כי בתה מקיימת כבר את הפגישה הרביעית והחמישית עם המיועד, וחלילה אם יהיו עוד פגישות ועדיין אין תאריך לחתונה. מירב מלווה את חברתה הגרושה, כמוה, לחתונתה השנייה, ושדכניות ושדכנים מחליפים כרטיסים ותוכנות מחשב זה עם זה, ומקבלים כמובן מאליו שמזרחים ואשכנזיות לא מתחתנים זה עם זה ולהיפך - ושלפייגי לדרמן, חצי טריפוליטאית-ברסלברית שמתעקשת על שידוך אשכנזי וגם בוגרת תואר ראשון בתקשורת, בהחלט יש בעיה.
אט-אט נפרש העולם הזר אל מול פנינו, גם בזכות השפה הזרה. רק לכאורה זו עברית עדכנית וקופצנית, אבל התכנים שלה מוזרים עד מאוד לאוזן החילונית לגמרי. יש בה אמונות מוצקות על נוכחותו של היושב במרומים בדייטים, או למשל, על גוף האישה: "המחזור הוא הטומאה הגדולה ביותר שיש עלי אדמות", טוענת מדריכת הכלות ומוסיפה, ש"באמריקה עשו מחקר" והזריקו דם מחזור לעכברים - והללו מתו.
נושאות הטומאה, הנשים הצעירות, למדות שגופן מפיק רעלים איומים ולא פוצות פה.
אותן נשים צעירות, לצד אחרות, ולא משנה מאיזה תת-פלג חרדי ומאיזו עדה הן, גם יודעות להגיד ש"בעל עובד ולומד זה לא מתאים. כי איזה עבודות יש, בחנויות? זה לא מכבד בן תורה", ובנשימה אחת הן מתחייבות לפרנס את המשפחה כדי ש"הבית יעמוד על התורה". גברים צעירים יודעים ש"אינטרנט זה לא מתאים, מזה באים הרבה בעיות", (כך במקור), וילדה בת 18 יודעת שאם היא לא תתחתן לפני החגים - מי יודע מה יחשבו עליה אמא וחברותיה.
ואף שהסדרה קצרצרה, ועוסקת רק במקטע מסקרן אחד מחייהם של החרדים, היא מצליחה להאיר את הדמויות כבני אדם, ולא רק כמכונות צייתניות או בובות של רבנים. במובן זה, בעידן של שנאת חרדים גורפת בגושפנקה ממשלתית, זו סדרה כמעט חתרנית. אין בה שיפוטיות ואין בה לעומתיות, אבל יש בה היכרות מעמיקה (יחסית לטלוויזיה, כן?) עם עולם זר, מוזר ומרתק עד מאוד. מכאן ש"שידוך משמיים" היא דוקו-ריאליטי במיטבו, עד כדי כך שהריאליטי כמעט לא מורגש בה, והדוקו שעולה ממנה בהחלט מכמיר לב ואפילו - תתפלאו - מרגש.
