עם קצין העיר הודעתי על הנופלים
הרב שלמה עמאר, לימים הרב הראשי לישראל, היה רק בן 23 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. את זעקות השבר של המשפחות שלהן נאלץ להביא את הבשורה הקשה מכל לא ישכח לעולם - גם במשפחה שלו. טור אישי על מלחמה אישית
בזמן מלחמת יום הכיפורים שימשתי כרב המושב מגדים. כמה ימים לפני ראש השנה התשל"ד, כשבועיים לפני פרוץ המלחמה, ביקרתי בכמה קיבוצי השומר הצעיר בסביבה ובבית ספר חקלאי שרחוק מהדת, וביקשתי לפגוש בני נוער. אחד מהם, בחור כבן 18, שאל אותי פתאום: ביום כיפור אסור לאכול ואסור לשתות וכל היום רק מתפללים. ומה יקרה אם הגויים יתקפו אותנו? נשב בחיבוק ידיים?! לא היה שום הסבר לשאלה הזו שלו. אמרתי לו שזה מצב של פיקוח נפש שבו מותר לעשות הכל. כמה ימים לאחר מכן, פרצה המלחמה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
באמצע תפילת מוסף באו פתאום לגייס חיילים מהמושב. צעירים נלקחו מחיק הוריהם, ואבות מילדיהם הקטנים, וזה היה מחזה לא קל. אמרו להם שהתקפות האויב כבר בעיצומן, והם נשלחים מיד לשדה הקרב ולא יודעים מה יהיה איתם בעוד כמה שעות. הייתי רק בן 23, וכבר נדרשתי לעמוד במצבים מיוחדים, לא פשוטים בכלל - לחזק ולעודד אחים, אמהות, ילדים שיקירם נלקח פתאום. הרבה מאוד נשים שלא יכלו לשאת את הבדידות באו להתארח אצלנו בחג סוכות.
האמא התמוטטה מצער
הקושי הגדול היה כאשר התחילו להודיע לנו על הנופלים. הצטרפתי לאנשי קצין העיר שבישרו על כך למשפחות. מקרה אחד לא אשכח: הייתה משפחה אחת, סבן שמה, שחמישה מבניה גויסו, והאמא ביקשה שאברך את בנה הקטן, דוד. אמרתי לה שאת כולם אני מברך, והיא אמרה: נכון, אבל תזכיר גם אותו במיוחד.
באחד הימים ערכנו מגבית לקניית ספר תורה עבור אחת היחידות שהייתה הרבה זמן בשטח, והייתי גם אצל האישה הזו. שוב היא התחננה שאברך את הבן הצעיר. רבע שעה לאחר מכן הגיע אל הבית קצין העיר, מלווה ברופא, להודיע לה שהוא נפל. היא צעקה "דוד!" והתמוטטה מרוב צער. הבחור הזה היה במעוז הראשון שליד התעלה. אלה, לא עליכם, המצרים ממש תפסו אותם והרגו אותם בידיים ובסכינים, יימח שמם. לא נשאר מהם אחד.
מנגד, היה אחד מבני המושב שהיה לו נס גלוי. נסים בן-נון. שבועיים לפני המלחמה הוא היה בחופשה בבית. אבא שלו ביקש שבמקום לחזור לבסיס ביום ראשון, הוא יעזור בקטיף המלפפונים במושב. הוא אמר שהוא לא יכול, אך האבא התעקש ואמר שהוא ייתן לו אישור מהמזכירות למפקד, כדי שלא ייענש. נסים התרצה, נשאר לעזור ושב מהחופשה רק למחרת.
ביום שני בלילה הגיע אלי האב, אדם מבוגר, כשהוא בוכה כי הבן שלו בבית הסוהר. הוא הגיע לבסיס באמצע מסדר, והמפקד התחיל לצעוק ולבזות אותו לעיניי כל היחידה, ולא הסכים לשמוע שום הסבר לאיחור. כשהראה לו את האישור ממזכירות המושב, הקניט אותו המפקד עוד: "מה אתה מביא לי פתק? אנחנו בגן?!" ושפט אותו בו-במקום ל-21 יום בכלא 6 – שהוא בתחום השיפוט של מגדים, בין זיכרון יעקב לעתלית.
כשראיתי את הכאב של האבא, שחשש שנסים ישלח יד בנפשו, ניסיתי לנחם אותו, והדבר היחיד שיכולתי לומר לו באותו הזמן הוא שכל מה שעושה ה' – הכל לטובה, גם אם לא רואים ומבינים את זה בזמן-אמת. בסופו של דבר, המלחמה פרצה כשהוא בכלא ליד הבית, והוא 'פספס' את כל השבוע הקשה ביותר שלה. הוא היחידי שניצל מהיחידה הזו, שהייתה בקו הראשון, על ידי העוול הגדול שנעשה לו. "כל מאן דעביד רחמנא – לטב עביד". כל המושב היה מספר את הנס הזה, בבחינת "שיחו בכל נפלאותיו".
גם בחלוננו עלה המוות
אלה היו ימים קשים מאוד לעם ישראל, וכמעט לא הייתה משפחה שלא נפגעה ושתתה את כוס התרעלה. בכמות כזו של נופלים זה השאיר צלקות נוראיות. לולא ה' שהיה לנו, המצב היה הרבה יותר קשה. גם בחלוננו עלה המוות. גיסי, ציון סבג, אחיה של אשתי, היה מדריך ארצי של חובשים וקיבל את אות הנשיא לחיילים מצטיינים. הוא נהרג מפגיעה ישירה של פגז. בן דודי, שהיה בן גילי, נפל בקרב שבוע בלבד לאחר חתונתו, והיו עוד במשפחה הרחבה יותר.
גם בצפון המצב היה קשה. ביקשו ממורי ורבי, הרב יעקב רוזנטל, לתת שיחה לחיילים בנפחא. המראות היו נוראים וקשים. יחידות שלמות אבדו כמעט לגמרי, ואספו עשרות חיילים שנשארו בכל אחת מהן וליקטו אותם ליחידה חדשה. הם ישבו בבסיס שבורים ורצוצים. הוא שאל על מה הם רוצים שידבר, ובסוף היה שיעור סביב השאלה האם רמת הגולן היא חלק מארץ ישראל. בדרך חזרה עברנו בקבר רשב"י במירון והתפללנו על עם ישראל. היו ימי קשים של אבל, צער ושברים.
הרב קבע כללים חדשים להתרת עגונות
ואי אפשר שלא להתייחס לעניין העגונות. ידוע שהיו כאלף נשים שבעליהן לא שבו מהמלחמה ולא זיהו
את גופותיהם הרבה זמן. אני זוכר שכולם נקברו זמנית בבאר טוביה. מעולם לא היה מספר גדול כל כך של עגונות יחד. הרב גד נבון, שהיה הרב הצבאי הראשי, קרא אז למרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, אז הרב הראשי לישראל, וביקש ממנו, כגדול הפוסקים בדורות האחרונים, שימצא פיתרון לנשים המסכנות הללו. מרן ישב על המדוכה ימים ולילות, וחיבר פסק הלכה שלא הניח אף עגונה ללא מענה.
באותה תקופה למדתי להסמכה לדיינות, ואני זוכר שהיה כנס של רבנים מכל הארץ במלון בנתניה - שם הרב עובדיה הציג בפנינו במשך שעתיים את הפסק שלו. הוא השתמש בדסקיות, צילומי שיניים, טביעות אצבע ועוד דברים כאלה כדי לקבוע שאדם מת גם על פי ההלכה. היסודות שהוא חידש והניח אז, משמשים אותנו עד היום להתרת עגונות – באסון התאומים, בכל מיני מקרים של העולם התחתון וכדומה.
אנחנו מתפללים שלא נצטרך עוד לדברים האלה. שלא יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, כי אם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל ישראל.
הביא לדפוס: קובי נחשוני
לפנייה לכתב/ת 
