מלחמת יום הדין: רבנים בשדה הקרב

הרב שלמה עמאר: כשנאלצתי להודיע על הנופלים

בזמן מלחמת יום הכיפורים שימשתי כרב המושב מגדים. כמה ימים לפני ראש השנה התשל"ד, כשבועיים לפני פרוץ המלחמה, ביקרתי בכמה קיבוצי השומר הצעיר בסביבה ובבית ספר חקלאי שרחוק מהדת, וביקשתי לפגוש בני נוער. אחד מהם, בחור כבן 18, שאל אותי פתאום: ביום כיפור אסור לאכול ואסור לשתות וכל היום רק מתפללים. ומה יקרה אם הגויים יתקפו אותנו? נשב בחיבוק ידיים?! לא היה שום הסבר לשאלה הזו שלו. אמרתי לו שזה מצב של פיקוח נפש שבו מותר לעשות הכל. כמה ימים לאחר מכן, פרצה המלחמה.

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• לחלק א' של הפרויקט: מי שאבדו את אלוהים - ומי שמצאו אותו בשדה הקרב 
  

באמצע תפילת מוסף באו פתאום לגייס חיילים מהמושב. צעירים נלקחו מחיק הוריהם, ואבות מילדיהם הקטנים, וזה היה מחזה לא קל. אמרו להם שהתקפות האויב כבר בעיצומן, והם נשלחים מיד לשדה הקרב ולא יודעים מה יהיה איתם בעוד כמה שעות. הייתי רק בן 23, וכבר נדרשתי לעמוד במצבים מיוחדים, לא פשוטים בכלל - לחזק ולעודד אחים, אמהות, ילדים שיקירם נלקח פתאום. הרבה מאוד נשים שלא יכלו לשאת את הבדידות באו להתארח אצלנו בחג סוכות.

לקריאת הטור המלא של הרב עמאר - לחצו כאן

הקושי הגדול היה כאשר התחילו להודיע לנו על הנופלים. הצטרפתי לאנשי קצין העיר שבישרו על כך למשפחות. מקרה אחד לא אשכח: הייתה משפחה אחת, סבן שמה, שחמישה מבניה גויסו, והאמא ביקשה שאברך את בנה הקטן, דוד. אמרתי לה שאת כולם אני מברך, והיא אמרה: נכון, אבל תזכיר גם אותו במיוחד.

באחד הימים ערכנו מגבית לקניית ספר תורה עבור אחת היחידות שהייתה הרבה זמן בשטח, והייתי גם אצל האישה הזו. שוב היא התחננה שאברך את הבן הצעיר. רבע שעה לאחר מכן הגיע אל הבית קצין העיר, מלווה ברופא, להודיע לה שהוא נפל. היא צעקה "דוד!" והתמוטטה מרוב צער. הבחור הזה היה במעוז הראשון שליד התעלה. אלה, לא עליכם, המצרים ממש תפסו אותם והרגו אותם בידיים ובסכינים, יימח שמם. לא נשאר מהם אחד.

להמשך קריאה...

• הרב שלמה עמאר, הרב הראשי הספרדי היוצא.
  

הרב חיים סבתו: במלחמה ידעתי מהו יום הכיפורים שלי

יום אדיר בימי שנה. רוח פיוס וטהרה שורה בו. יום בו מתרומם האדם טפח. בן חורין הוא מן השעבוד למלאכה ולתענוגות הגוף. מסיר מחיצות החוצצות בינו לאביו שבשמים, פותח צוהר לשירת הנשמה.

• לקריאת הטור המלא של הרב סבתו - לחצו כאן
  

מן הפיוס בין איש לרעהו באה הטהרה, ומן התשובה מטיפשות העבירה. העוון רבץ על שכמו והכפיף את קומתו. אור התשובה פתח לו תקווה כנשר המשיר נוצותיו. רק פתח כפתחו של מחט עליו לפתוח. זעיר אבל מפולש.

ילד בן שש הייתי. בית-הכנסת במעברה בבית מזמיל מלא אדם היה. לא היה מי שגר במעברה ולא בא. עמדו צפופים, ובתענית היו, וכולם לבושים לבנים ועטופים לבנים שלא לערבב מידת החסד. מי שיודע לקרוא קורא, ומי שאינו יודע לקרוא חוזר אחר החזן. ומנעים החזן בערגה: "לך אלי תשוקתי". ואני תמה, מי הוא המשתוקק כך לבוראו, וכמעט נפשי יוצאה. והוא מנעים בסליחות. וניגוני סליחות צער יש בהם, מצער השכינה ומצער הגלות ומצער החטא, אבל ייאוש אין בהם. יורדים למעמקי הלב, ועולים להרהורי תשובה, עד שחוזרים ומנצנצים בזיק של תקווה.

ומרכינים הקהל ראשם לווידוי, ומכים באגרופם: אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, ונזכרים בעוונותיהם בלב נשבר. והכול בוכים, אלו בוכים על הגוף ותחלואיו, ואלו בוכים על ייסורי הנשמה בחטאיה, ויש שמתוך ששומעים אחרים בוכים, בוכים עימהם.

ואף מן העזרה נשמע קול בכייה. זו עומדת בזווית זו ונאנחת, וזו כנגדה בזווית אחרת מתייפחת. זקנות שבהן נאנחות על עוונותיהן, מתחננות לאחרית טובה. בינוניות שבהן בוכות על בנותיהן שלא נישאו, ילדות שבהן בוכות מתוך שרואות אִמותיהן בוכות. ותינוקות בוכים, שהגיע זמנם לאכול ואין משגיחים בהם. ננערים כולם וקוראים כאיש אחד בלב אחד: "אֵל רַחוּם וחַנוּן", ואחר הסליחות שרים בנעימה של פיוס, כמובטחים בחנינה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֶּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם". לב מי לא יימס ביום הזה.

• הרב חיים סבתו, מייסד ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, סופר. ספרו "תיאום כוונות" (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים), על חוויותיו משדה הקרב, יצא בימים אלה בהוצאה מחודשת.
  

הרב אביחי רונצקי: יצאתי אחר מהמלחמה

שוב מתלכדים להם שבת ויום הכיפורים כאחד, ממש כפי שהיה לפני ארבעים שנה, שם על גדותיה של תעלת סואץ.

על אף מרחק השנים, אני זוכר אקלים שרבי מאוד, שמי תכלת, שמש בוהקת תלויה לה אי-שם באמצע הרקיע - ושקט של מרחבי מדבר אינסופיים עד קצה גבול האופק. אל תוך היופי הציורי הזה, התפרצו אלינו בשאגות אימים מטוסי האויב המצרי שהמטירו עלינו את פצצותיהם.

העמסנו בזריזות את הפק"לים טעוני שרשראות, כדורים ופצצות על הזחל"מים, ויצאנו להילחם בכוחות הקומנדו המצרי שנחתו במסוקים בשטחנו.

ממש באותם ימים, ערב חג הסוכות, מלאו לי עשרים-ושתיים שנים, ואני מפקד פלוגה בסיירת שקד, מוביל אחריי עשרות לוחמים לראשונה בחייהם אלי קרב. אחד מהם, חברי הטוב דני קליין, הלבינו שערותיו בלילה אחד מאימת המלחמה.

נדמה בעיניי שאין אחד מיני אלפי הלוחמים שחייו לא השתנו ולו במעט, באותם ימי דין של

מלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה לא היה פנאי לעצור ולהתבונן במה שקורה עימנו. אך מיד אחר כך, נזרקנו לריק עצום של מבוכה וכעס על העיוורון שלקו בו מנהיגי המדינה. על חטא היוהרה והלפיתה העזה בקונצפציה השגויה שמדינות ערב לא יעזו להתמודד עם צה"ל הגדול והחזק, וממילא הסבירות למלחמה נמוכה ביותר.

דברי שר הביטחון משה דיין בדבר חורבן הבית השלישי ואלפי ההרוגים, מהם עשרות מחבריי, הביאו אצלי ליצירת סדקים באמיתות שגדלתי עליהם משחר נעוריי. חשתי, שעובדת היותי מפקד צעיר שמוליך אחריו חיילים שייתכן שלא ישובו לביתם, מחייבת אותי לברר עד תום שאלות יסוד קיומיות, אישיות ולאומיות.

כך באמת עשיתי. בתום שש שנות שירותי בצה"ל - ודרכי הובילה אל תוככי בית המדרש. שם, בעמל של שנים ארוכות נחשפו לפני מקצת מעולמות התבונה והקודש של היהדות. סוגיות חיים שהיו סתומות, התבהרו והעניקו משנה כוח להמשך ההליכה בדרך שבה התחלתי לצעוד מנעוריי.

• הרב אבי רונצקי, הרב הצבאי הראשי לשעבר
  

<< הביא לדפוס: קובי נחשוני >>