זאב זאב?
נתניהו לא נשמע כמנהיג אלא כגנרל, והצרה היא שאין מאחוריו כרגע ולו חייל אחד מהברית העולמית המפורקת. כעת צריך לקוות שאיום התקיפה העצמונית באיראן הוא רק איום. אחרת, מחיאות הכפיים יימשכו כל הדרך למקלט
"נאום האיום" - כתבות נוספות
- נתניהו לעולם: אם נאלץ, נעמוד לבד מול איראן
- איראן עונה: נתניהו מצית אש, נאומו מלחמתי
- פאנל פרשנים באולפן ynet: "נאום צודק, לא חכם"
הוא היה עובדתי ובלי גימיקים, למעט הבדיחה האחת על העוגה הצהובה - סוג של ג'יפה רדיואקטיבית - שרוחאני לא יכול גם להחזיק וגם לאכול. הוא הבהיר שרוחאני כבר היתל בעולם, ושאיראן היא ממש לא דמוקרטיה. הוא מנה אחד לאחד את פשעיה של איראן המודרנית, מפרשת השגרירות האמריקנית בטהרן דרך הטרור הבינלאומי בחסותה ועד למרגל הדמיקולו מהשגרירות בתל אביב, שעליו בהחלט אפשר היה לוותר. אבל שנתניהו יוותר? הוא הרי לא מכיר את הקונספט.
הוא הסביר וחזר והבהיר שאין דבר כזה "איראן חדשה" ועשה זאת באופן אישי לגמרי: אם אחמדינג'אד היה זאב בעור זאב, רוחאני הוא זאב בעור כבש, אמר. כך ש"גר זאב עם כבש", בעולמו של נתניהו, חל רק על היחסים בין רוחאני לשמלה שלו, לא בינו לבין העולם.
והוא אסר על העולם לוותר לאיראנים או לעסוק עמם בדיפלומטיה נלבבת. אסור להאמין. אסור להגיע להסדרים חלקיים. רק כניעה מוחלטת, על הברכיים, גם אם השמלה מתלכלכת בבוץ. שנית נתנז לא תקום, וגם לקום לא יהיה מקום ובכל אתר של אורניום מועשר תהא שממה, ורק אז אפשר יהיה להסיר את הסנקציות.
ומה אם העולם יסרב? בדד נגן על עצמנו ולא ניתן להם נשק גרעיני, הבהיר שוב. אם ניאלץ, כמובן. לא שאנחנו רוצים, כמובן. לא שהגרעין האיראני משמש אותנו גם כהסחת דעת נאה מהעניין הפלסטיני וגם כתחליף לפתרון בעיות הפנים של ישראל. לא שאנחנו בכלל מודעים לקיומו של גרעין מקומי, פה ושם בארץ ישראל. מה פתאום. אנחנו הכי בסדר בעולם, שוחרי שלום שכמותנו, מוכנים לפשרה היסטורית עם שכנינו בדיוק כמו שאמרנו בשנה שעברה ובשנה שלפניה ובעשור האחרון. ולא עשינו.
בין "אמר" לבין "עשה" מפרידים ת"ק פרסה, ומי שמתלהב מסגנונו של נתניהו יכול להמשיך להתלהב. מי שפחות אוהב, כמוני, את העמדה החד-חד ערכית הלוחמנית שבה נשמע ראש הממשלה כתערובת של בריון שכונתי אינטליגנטי נורא ויהודי גלותי שנלחם על כבודו, גם הוא יכול להירגע: נאום נתניהו לא עשה נזק גדול לאיש. גם לא לאיראנים. ולא מפני שטרחו לצאת כתגובה הולמת להיעדרות משלחת ישראל בעת נאום רוחאני, אלא מפני שנאום נתניהו לא יזיז את העולם ימינה או שמאלה אפילו במילימטר.
"העולם עייף ממלחמות, גם אנחנו עייפים ממלחמות", הפטיר בלי שכנוע עצמי ולא הציע אלטרנטיבה, כי לנצח תאכל חרב. אבל עייפותו של העולם היא שתקבע את סוג המשא ומתן שיתנהל מול איראן, לא הפחדותיו של נתניהו: העובדות שהציג בנאום אינן חדשות ואינן סוד גדול למדינות ששוברות את הראש איך מונעים התגרענות איראנית וגם מלחמה מיותרת.
בעת הזאת ספק גדול אם מישהו יודע כיצד ייראה המשא ומתן עם איראן, אבל ברוח העולם החדש הוא לא יהיה תביעה אולטימטיבית לכניעה מוחלטת תיכף ומיד, כמו שנתניהו רוצה. יהיו מיני חיבובים וליבובים ומסיבות קוקטייל מנומסות - ואז ייאלץ נתניהו לאכול את הלב.
כי במקום שאין מציעים אלטרנטיבה, במקום שהכול תמיד שחור-לבן ואין סיכוי לשחר שיפציע, נאום בנוי לתלפיות ומלא עובדות יישכח מיד, כי כמוהו הרי כבר נשמעו אחרים, כמעט קופי-פייסט, שתמיד בסופם איכשהו אנחנו מושיטים יד לשלום ומשאירים אותה תלויה באוויר עד לנאום הבא, ובינתיים מנפחים את תקציב הביטחון בהיערכות למה שעוד ניאלץ לעשות, אבל לא עשינו, ובתווך אנחנו נתפסים בעיני עולם דינמי כנציגיו המושלמים של קיפאון טוטאלי, של עיקשות פנומנלית, של קיבעון טרמינלי.
מתחפר בעמדותיו, נתניהו נשמע לא כמנהיג אלא כגנרל. הצרה היא שאין מאחוריו כרגע ולו חייל אחד מן הברית העולמית המפורקת שרוצה בכל מאודה בשיח חדש, מאתגר, שלו יותר. והוא לא רוצה או לא יכול להיות חלק מהעולם הזה, ולפיכך נמשיך לשכון בבידוד הדיפלומטי המזהיר אליו תמרנו אותנו ה"ה נתניהו וליברמן.
ומן החפירות בבידוד הזה צריך לקוות שאיום התקיפה העצמונית והבלבדית באיראן הוא איום בלבד, ושבאמת צודקים המעריכים כי ישראל לא תוכל לבדה, ושבאמת אובמה עדיין מתכוון לכך שגם האופציה הצבאית פתוחה. כי אם לא, העולם שממילא כבר לא מתעניין בנו כמו פעם ישכח את נאום נתניהו עד הבוקר, ואנחנו נישאר לבד עם מחיאות הכפיים של משלחת ישראל, כל הדרך אל המקלטים.
לפנייה לכתב/ת 
