הילדה נהרגה, הביטוח ניצל את מצוקת ההורים

א' הייתה שקועה בעבודתה כעוזרת לגננת. לפתע נשמעו מחוץ לגן קולות של המולת אנשים על רקע צופר אמבולנס. ליבה של א' הלם בחוזקה. בתה בת השבע הייתה אמורה לחזור מבית הספר ולפגוש אותה בגן. א' מיהרה החוצה. האמבולנס היה עדיין במקום. את הבת לא איתרה. א' חזרה לגן. הילדה לא הייתה שם. א' יצאה שוב. האמבולנס כבר נסע. או אז הבחינה בתיק הלימודים של ילדתה מוטל על הקרקע.

כתבות נוספות במדור "תיק ביטוח ":

• תקדים: זכאי לתגמול ביטוח גם אם התרשל
• קצר הרס חתונה: למה הפיצוי היה כל כך נמוך?
• "גם תאונת עבודה מתמשכת  מכוסה בפוליסה"
  

א' החלה לברר עם המתקהלים מי נפגע. כשהבינה כי מדובר בבתה, יצאו מפיה זעקות שבר והיא התעלפה. חבריה לעבודה עזרו לה להתאושש והסיעו אותה לבית החולים אליו הועברה הבת.

באותו זמן ממש הגיעה גם אל מ' הידיעה המרה על שארע לבתו. הוא מיהר לבית החולים ופגש שם את אשתו. לאחר כשעה של המתנה נמסרה להורים שקית עם בגדים קרועים ומגואלים בדם. האם התעלפה שוב. חלפה עוד שעה. צוות רפואי ניגש אל בני הזוג ומסר להם כי המנתחים נלחמים על חייה. האב איבד את ההכרה והובהל לחדר מיון.

כעבור מספר שעות הילדה הועברה, מחוסרת הכרה ומונשמת למחלקת טיפול נמרץ. הילדה נפגעה בגזע המוח ומצבה בלתי הפיך, מסרו הרופאים. במשך השבועיים הבאים, ההורים לא משו ממיטתה של ילדתם. הם שיוועו להחלמתה אולם כל ניסיונות הרופאים להצילה לא הועילו. הילדה נפטרה.

חוסר באחריות תאגידית

השנים שלאחר מות הילדה היו קשות מנשוא. האב נכנס לדיכאון עמוק, איבד קשר עם הסביבה וגם את מקור פרנסתו. גם האם נפגעה נפשית. סיוטים, מחשבות חודרניות ורגשי אשמה אפפו אותה מכל עבר. מצבה הכלכלי של המשפחה התדרדר. אל המצב הקשה הזה נכנסו נציגי תאגיד הביטוח כלל, אשר ביטח את הנהג שפגע בילדה.

בזמן האחרון מרבים לדבר על הצורך ב"אחריות תאגידית". אולם משום מה, דווקא תאגידי הביטוח, שקיבלו מהממשלה רישיון לנהל את הערבות ההדדית במדינה, הצליחו להימלט מעין המחאה החברתית.

תחת חסות חוקית וכורח כלכלי שהמדינה יצרה, זורמים אל קרטל תאגידי הביטוח מידי שנה למעלה מ- 80 מיליארד שקל. אנו מעשירים אותם בכספנו ומצפים כי בעת צרה יתנהגו אתנו בהגינות.

לא זו אף זו: תאגידי הביטוח עצמם, בבואם לפתות אותנו לרכוש אצלם ביטוחים, מצהירים כי גם הם רואים בתפקידם שליחות חברתית. "אנו, עובדי כלל ומנהליה מבינים כי העיסוק בביטוח נוגע ישירות להגנה עליך ועל משפחתך, ולרווחתכם הכלכלית. כיוון שכך אנו רואים בעיסוקינו שליחות, ושואפים לטפל בכם בעת צרה באופן מקצועי, אכפתי והוגן". כך, שחור על גבי מסך נכתב באתר חברת הביטוח כלל.

האם יש כיסוי להצהרות אלה? למרבה הצער, נציגי תאגיד מיהרו לשלם להורים מוכי הגורל סכום של 49,000 שקל עבור מות הבת והחתימו אותם על "הסכם פשרה" שכלל התחייבות לוותר על כל זכויותיהם, דרישותיהם ותביעותיהם.

השופט: פגם בתום הלב

חלף זמן. ככל שנקפו השנים, חדרה אל ההורים ההכרה כי תאגיד כלל הוליך אותם שולל. כי שולם להם 5 אחוזים ממה שנהוג לשלם. הם פנו לבית משפט השלום בתל אביב וביקשו לקבל את הפיצויים המלאים. נציגי כלל, איך לא, נאחזו ב"הסכם הפשרה".

למה חתמתם על הסכם הפשרה, שאל השופט מריו קליין את ההורים. "באותה תקופה", הסביר האב, "הייתי במצב נפשי קשה וחריף ביותר. אני כלל לא זוכר את חתימתי על המסמך ואת האירוע עצמו וכל התקופה הזו מעורפלת מבחינתי".

השופט קליין שמע ראיות ובסוף המשפט לא יכול היה שלא להיזכר בשירו של אברהם חלפי "השיר על התוכי יוסי". במיוחד בשורה "העצבות כמו כוס היא-ובה יין מר, מענבי הנשמה".

אכן, מודה השופט, הסכם פשרה הוא חוזה שיש לכבדו. "יפה כוח הפשרה מכוח הדין", פסק הרמב"ם וקבע כי צדדים שעשו פשרה אינם יכולים לחזור בהם. גם בתי המשפט בישראל לא נוטים לבטל הסכמי פשרות אלא במקרים חריגים.

יחד עם זאת, מוסיף השופט, "חשוב לציין כי כאשר תאגיד ביטוח הוא אחד הצדדים להסכם הפשרה, הרי שהמבוטח רשאי להניח כי תאגיד הביטוח פועל על פי אמת מידה מוגברת של תום לב המוטלת עליו".

במקרה זה, ממשיך השופט, הסכם הפשרה נעשה מחוץ לכתלי בית המשפט, בטרם הגשת תביעה כאשר ההורים "עברו אירוע בל יתואר, קשה, היו שרויים במצב נפשי קשה, המומים ולא מצליחים לעכל את מה שעברו".

נציגי תאגיד כלל לעומת זאת, הם מומחים במקצועם. מניסיונם ידעו כי התיק "שווה" יותר וסכום הפשרה אינו משקף את הנזק שנגרם להורים. סכום הפשרה גם מנוגד למטרת דיני הנזיקין להשיב את המצב לקדמותו. הנה כי כן, קובע השופט, "נציגי הביטוח פעלו בחוסר תום לב בזמן שהמשפחה הייתה שרויה במצב נפשי קשה. במקום להיטיב את מצבם ולנסות לפצותם בהתאם, הם ניסו לנצל את מצבם ולהשיג את מטרתם של תת תשלום".

"על פי מבחן האדם הסביר וההגון", מדגיש השופט, "ועל אחת כמה וכמה בהתחשב בחובת תום הלב המוגברת המוטלת על תאגידי הביטוח, המסקנה הברורה היא כי ההורים לא גמרו בדעתם לקבל את הסכום ששולם בתמורה לוויתור על זכויותיהם, עליהן ידעו רק לאחר שהתייעצו עם עורך דין והוגשה התביעה. במקביל נציגי הביטוח ידעו מלכתחילה מה מגיע להורים, לכן מיהרו להחתים את ההורים על הסכם הפשרה, דבר שאומר דרשני".

בסופו של דיון, השופט מריו קליין ביטל את הסכם הפשרה ופסק להורים סכום של 930,000 שקל כפיצויים על מות בתם.