"אנה ערבייה": שוט אחד, פגמים רבים
בסרטו החדש "אנה ערבייה", עמוס גיתאי מבקש להעביר בשוט רציף אחד סיפור על דו קיום, זהויות לאומיות, היסטוריה וזיכרון. זה אולי יפה בתאוריה, אבל בגלל הדמות התמוהה שמגלמת יובל שרף והמונולוגים המשעממים של יתר השחקנים, התוצאה הסופית רחוקה מאוד מהכוונות הטובות
צילום של סרט שלם בשוט רציף אחד הוא בהחלט אירוע נדיר. בתולדות הקולנוע נרשמו מקרים ספורים בלבד, שהבולט בהם הוא "תיבה רוסית" (2002) של אלכסנדר סוקורוב - סרט שכולו שוט וירטואוזי אחד בן 96 דקות המלווה מספר אנונימי הנודד ברחבי מוזיאון ההרמיטאז' (ארמון החורף) בסנט פטרבורג (דוגמה מפורסמת אחרת, "חבל" של היצ'קוק, הורכבה למעשה משמונה מקטעי צילום נפרדים שאוחו באופן מלאכותי).
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
"אנה ערבייה", סרטו החדש של עמוס גיתאי, נדרש אף הוא לאתגר טכני ואסתטי זה, והתוצאה היא סרט שצולם בשוט רציף בודד שאורכו 81 דקות. במהלכו אנו מלווים את תנועתה של עיתונאית ישראלית צעירה (יובל שרף), המגיעה למובלעת של דו קיום ערבי-ישראלי בגבול יפו-בת ים בניסיון להתחקות אחר סיפורה של ניצולת שואה שנישאה למוסלמי, התאסלמה ושינתה את שמה מחנה קליבנוב לסיאם חסן.
שם, במרחב הלימינלי, בטריטוריה שבה מיטשטשים הגבולות בין דתות וזהויות ובין עבר והווה, פוגשת העיתונאית ביוסוף (יוסוף אבו ורדה), בעלה של סיאם שנפטרה בינתיים, בבתם מרים (שרה אדלר), המטפחת את הבוסתן הקטן ששתלה אמה, באשת בנם המת שרה (אסי לוי), יהודיה אף היא, ובבן נוסף, וואליד (שאדי סרור). בנוסף היא מתוודעת אל השכנים חסן (אורי גבריאל) ונורמן (נורמן עיסא). סיפוריהם השונים של דיירי המקום משקפים זיכרונות עבר טרגיים, אך גם אידיאל אוטופי של דו קיום.
השוט הארוך הוא אחד מסימני ההיכר של גיתאי (זכור במיוחד זה החותם את סרטו "ברלין-ירושלים" מ-1989), ועל כן ההכרעה האסתטית המייחדת סרט זה אינה מפתיעה ואפילו מתבקשת. גיתאי עצמו נימק את השוט האחד הרציף כמייצג של הגורל המשותף ליהודים וערבים בארץ, השלובים אלה באלה וצריכים ללמוד לחיות זה לצד זה. במילים אחרות, השוט הארוך הוא היפוכו של החיתוך, כלומר הקונפליקט והרצון להיפרדות.
זוהי כוונה יפה, ואפילו מרגשת. אפשר גם לציין בסיפוק את העובדה שגיתאי אינו מבקש להפוך את הוואן-שוט שלו לאלמנט שנוטל את תשומת הלב מהשחקנים והדיאלוגים. הוא משרת את עבודתם ולא בולע אותם אל תוכו. זאת, בזכות צמד הצלמים גיורא ביח וניר בר שמשכילים להוציא אל הפועל את השוט המורכב מבלי שהתוצאה תראה מלאכותית.
הבעיה היא שהכוונות הטובות נותרות בעיקר בתחומי התאוריה, וכאשר באים לשפוט את המוצר הסופי קשה שלא להרים גבה. זה מתחיל בהופעתה של שרף, שהעיתונאית שהיא מגלמת נדמית אדישה לגמרי לסיפורים שהיא נחשפת אליהם. השאלות שדמותה מפנה אל דיירי החצר לוקות באגביות מוחלטת, ותגובותיה מסתכמות בקביעות "לא קל" ו"וואיי". קשה להתייחס ברצינות לסרט שנוכחות הגיבורה שלו בו היא תמוהה כל כך (מה גם שמדובר בעיתונאית מזופתת על פי כל קנה מידה מקצועי).
כמו מערכון לא מוצלח של החמישייה
המקור ל"אנה ערבייה" הוא הטרילוגיה הדוקומנטרית "ואדי", שבמהלכה תיעד גיתאי את תושביו של ואדי רושמיה שבחיפה (שלושת פרקיה כוללים את "ואדי" מ-1981, "ואדי - 10 שנים אחרי" ו-"ואדי גרנד קניון" מ-2001). כמה מגיבורי הסרט והסיפורים שבפיהם מבוססים על אלה שתועדו בסרטים הנ"ל, שגם הם תיארו חיים בדו קיום בטריטוריה שכמו מתקיימת מחוץ להיסטוריה.
ההעתקה של המקור הדוקומנטרי לסביבה אחרת, שגם היא בבחינת מובלעת של זמן ומקום, היתה יכולה להיות מעניינת, לו התקיים בסרט דיאלוג מורכב בין תיעוד ובדיון. אלא שהמונולוגים הארוכים שנושאות פה הדמויות, חלקם בעלי אופי מטפורי מובהק, לוקים במונוטוניות ומשרים בעיקר שעמום. כאשר הדברים אמורים בדמותה המנותקת של מרים, ששרה אדלר מצמידה לה מבטא ערבי מלאכותי - קשה אף שלא לגחך. הטקסטים בביצועה מזכירים את מערכוני "החמישייה הקאמרית".
לא לגמרי ברור מה רצה גיתאי להגיד בהעתקתו של מרחב ממשי אחד (ואדי רושמיה) למרחב ממשי אחר (ושכונת הפחונים והגרוטאות והפרדס שלצדה היא בבחינת הברקה של אתר צילום). בהיעדר דמותה של חנה-סיאם שכינויה מעניק לסרט את שמו (הדמות הזו מבוססת על אישה שהיתה) - ניטל מהסרט הציר הדרמטי והרגשי שעליו היה יכול להתבסס. בהינתן העובדה שסיפורה הוא זה שהעיתונאית מגיעה כדי לשמוע, בני משפחתה שהיא פוגשת ממעטים לדבר עליה, והיא מצדה אינה טורחת לדובב.
היחיד שמצליח לצקת רגש ואותנטיות לסרט הוא יוסוף אבו ורדה, שהמונולוגים שבפיו נמסרים כמעט כאלתור. אך כסרט שמבקש לומר משהו על היסטוריה וזיכרון, זהויות לאומיות, חדוות החיים בשוליים ודו קיום - "אנה ערבייה" מציע מעט מדי.
