רומן פולנסקי - זיכרונות: כמו לקרוא ויקיפדיה
ילדותו בשואה, רצח אשתו, האישום בבעילת קטינה, בריחתו מאמריקה ומעצרו בשוויץ: אין ספק שלבמאי רומן פולנסקי היו חיים מרתקים - אבל זה לא אומר שמעניין לצפות בו יושב בסלון ומדבר על זה
פולנסקי הוא האמן שאחראי ליצירות מופת כמו "הדייר", "ירח מר" ו"צ'יינה טאון" אם לזרוק רק שלושה שמות בלבד מהקורפוס האדיר שלו. הוא גם האדם שהואשם באונס והודה בבעילת סמנתה גיילי בת ה-13 ב-1977, הודאה שבגינה ברח מארצות הברית, והוחזק במעצר בית לאחר שנעצר בשווייץ ב-2009. קשה להפריד את האדם מהאמן, ופולנסקי כיכב בצהובונים ובמדורי החדשות לא מעט עד היום.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
החשד באונס לא היה הפרשה היחידה שהעלתה את שמו לכותרות במשך השנים. קדם לה הרצח של אשתו ההרה שרון טייט, יחד עם שלושה אנשים נוספים. הרצח היה כה מזוויע, שההשערות לגבי המניע הפכו פרועות ומשונות עד שנתפסה חבורת הרוצחים שהיתה אחראית לו.
צפו בטריילר לסרט "רומן פולנסקי - זיכרונות"
השניים מדברים זה עם זה לעיני המצלמה, במה שנראה רוב הזמן כמו שיחת סלון נעימה בין שני חברים ותיקים. אלא שהחברות ביניהם כל כך ותיקה, שהם לא צריכים להסביר יותר מדי או לפרט כדי להבין זה את זה. כל זה טוב ויפה עבור שניהם, אבל מקשה מאוד על שאיבת הנאה כלשהי מהצפייה בצמד הראשים המדברים, על אף סיפור חייו המרתק של הבמאי.
את הסרט ביים לורן בוזרו, מי שאחראי למאות סרטי מאחורי הקלעים של שוברי קופות, והוא אינו מתמודד היטב עם השיחה היבשושית של שני החברים. הסרט צולם כמעט כולו כשפולנסקי היה נתון במעצר בית, אך אין שום מתח שמורגש מתחת לפני השטח. הסלון עובר כסתם סלון חמים, לא כתא מעצר זמני, וכך גם נימת קולו של פולנסקי - שנשארת מונוטונית, גם כשהוא מספר על אירועים איומים, משמחים או מרגשים במיוחד, ואפילו בוכה.
הבמאי המהולל פשוט אינו דברן גדול, והשילוב של פריימים קפואים או סצנות קצרצרות מסרטיו בזמן שהוא מדבר לא עושות עם הסרט חסד, ולא מעשירות אותו. הסרט מתקדם עם השיחה באופן כרונולוגי פחות או יותר. הוא מתעכב על ילדותו הקשה בגטו, אך כל הנאמר על הקשר שלו עם משפחתו, לדוגמה, מסתכם בפרטים יבשים כמו מתי הוא נפרד מאמו ולאן נסעה אחותו - בלי תיאורי אופי, בלי שיחה מעמיקה יותר על טיב היחסים ביניהם.
מתוך הסרט. אי אפשר לראות סרט שלו במקום?
גם כאן נשמעת ביקורת על התנהלות המשפט והתקשורת, על כך שהשופט היה עסוק בנקמנות גחמנית כלפי פולנסקי למרות שהמלצת הפרקליטות היתה לשחררו לאחר שריצה תקופת השגחה בת 42 ימים בכלא. הפעם הדברים נשמעים מפיו של פולנסקי עצמו ומפי חברו, אך אין בכך בכדי לחזק את האמפתיה כלפיו. אם כבר, להפך: קשה שלא לחוש מורת רוח מסוימת מול שני הגברים שמציגים קטעי ראיונות עם הקורבן שמספרת איך היא סלחה לפולנסקי - שמוצג גם הוא כקורבן.
פולנסקי כבר כתב בספרו "רומן על פולנסקי" את גרסתו לפרשה בגינה הואשם, והוא אינו חוזר על הפרטים הגרפיים כאן. טוב שכך, אבל הדבר מעלה שוב את השאלה - בשביל מה נעשה הסרט הזה? גם כשפולנסקי מספר על השיאים החיוביים בחייו, ההתאהבות בשרון טייט, ושנים אחר כך בעימנואל סנייה, וההצלחה הכבירה של סרטיו והחדווה שהוא חש על הסט - הוא מדבר במשפטים קצרים, במילים פשטניות, ושומר את הצופה רחוק ממנו ככל שניתן.
אין כאן וידויים מרגשים, התנסחויות מעניינות, צילום מיוחד או עריכה שיכולה לתבל במשהו את הדיאלוג הרפטטיבי. יש מעט סיפורים מאחורי הקלעים על זיכרונות ילדות שהתגלגלו לסצנות ב"הפסנתרן", כמה הערות על "רתיעה", "תינוקה של רוזמרי", "סלח לי אתה נושך את צווארי" ו"צ'יינה טאון", אבל הדילוג המהיר מסרט לסרט וממאורע ענק למאורע עצום גורמים לתמונה השלמה להיות משמימה. כל מה שמתחשק לעשות לאחר מכן הוא לראות סרט עלילתי של פולנסקי, כדי להתעסק ביצירה שלו ולא במה שהוא עשה.
רומן פולנסקי. מתוך הסרט
מומלצים
