"3096 ימים": לנצל את הניצול לטובה
סיפורה המזעזע של נטשה קמפוש, שנלקחה מהוריה בגיל 10 ושהתה בחסות שוביה שמונה שנים, ידוע לכל ממהדורות החדשות, אולם שרי הורמן הצליחה לזקק ממנו דרמת מתח אפקטיבית. ההתמקדות ביחסים המורכבים בין הנערה לחוטף וולפגאנג פריקופיל מקפיאת דם
סיפורן של שלוש הנשים מקליבלנד שנחטפו על ידי אריאל קסטרו והיו כלואות בביתו משך כעשור עד שהצליחו להיחלץ מוקדם יותר השנה, העלה באוב כמה סיפורים דומים. אחד מהם, זה של הנערה האוסטרית נטשה קמפוש, הוא הבסיס לסרט הגרמני דובר האנגלית "3096 ימים" ("3096 Days").
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
קמפוש נחטפה בווינה בשנת 1998, בהיותה בת 10, והוחזקה על ידי חוטפה, וולפגנג פריקלופיל, במרתף ביתו עד שהצליחה להימלט באוגוסט 2006. על רקע זה צוברת כותרת הסרט משמעות מזעזעת - זהו מספר הימים שבהם היתה כלואה
(וגם שמו של הספר שכתבה, ואשר ראה אור בעברית בהוצאת כינרת).
במהלך שמונה השנים האלה הצטמצם עולמה של קמפוש לכדי חדר תת קרקעי צר, נטול חלונות ואטום לרעשים, שהכניסה אליו היתה מוסתרת מאחורי ארון. בהמשך, היא הורשתה לעצב את החדר על פי טעמה, ומאוחר יותר גם לצאת ולהסתובב בבית ואפילו בגינה (אך מדי לילה עדיין נשלחה לתאה במרתף). כשמלאו לה 18, הרשה לה חוטפה לצאת ולהסתובב עמו מחוץ לבית, והיא אף התלוותה אליו לטיול סקי, תוך שהוא מאיים לרצוח אותה אם תנסה להימלט.
עכשיו, איך מספרים את הסיפור הזה, שכולל גם התעללות ואונס, מבלי לגלוש לסנסציה זולה או דרמטיות יתרה?
הבמאית האמריקנית-גרמניה, שרי הורמן ("פרח המדבר"), הפועלת לפי תסריט המבוסס על האוטוביוגרפיה של קמפוש, בוחרת להצטמצם והיא מתמקדת במערכת היחסים שבין השבויה ושובה. הסרט כמעט ואינו מראה כיצד מתמודדים הוריה הפרודים עם חטיפתה (הסצינות הקצרות שעוסקות בכך הן מיותרות), והוא מחולק לפרקים שכל אחד מהם מתייחס למועד שרירותי במניין ימי הכליאה. האפקט המצטבר יוצר מועקה מחד, ומאידך בונה בהדרגתיות את המתח לקראת היום האחרון, ה-3096.
האינטראקציה בין קמפוש (בבגרותה היא מגולמת על ידי אנטוניה קמפבל-יוז המרשימה) וחוטפהּ (ת'ור לינדהרט) היא בהחלט מקפיאת דם. "3096 ימים" אולי לא מאתגר את הצופה כדרך שעשה זאת הסרט האוסטרי "מיכאל" (2011), שהעמיד במרכזו את דמות הפדופיל, אבל הוא בהחלט מציב רף גבוה דווקא משום ההתבוננות הקלינית, המרוחקת, של הורמן באכזריות, ההתעללות והניצול המיני שחווה הגיבורה.
וכאשר במהלך הסרט קמפוש מטיחה בפני פריקלופיל שהוא קשור אליה בדיוק כפי שהיא קשורה אליו - הצופה תוהה באיזו מידה האמירה הזו תקפה לגביו, ומשקפת את מעמדו הדיאלקטי כמי שמרותק להתרחשויות, ובה בעת שואל עצמו מדוע הוא צריך לצפות בזה בכלל.
הורמן מתייחסת לסיפורה של קמפוש (שהתוצאה הסופית זכתה לאישורה) בזהירות ובכבוד, וסרטה מצליח לזעזע גם אם אינו עושה הרבה יותר מאשר לתמצת את הסיפור המוכר לכדי סרט בן 111 דקות.
"3096 ימים" לא מציע איזושהי פרספקטיבה שמבקשת לפענח את דמותו של החוטף (שבגילומו של לינדהרט נותרת חד ממדית והיסטרית), וגם לא הרהור מעניין בדבר הקשר שנוצר בינו לבין קמפוש שבעבורה שימש, אחרי הכל, תחליף אב ואם.
אך על מידת האפקטיביות של הסרט תעיד העובדה, שגם כאשר אנו יודעים כיצד הסתיימה הפרשה (קמפוש, אגב, הפכה לידוענית ואף הנחתה טוק-שואו טלוויזיוני כושל) - עדיין הסרט מחזיק אותנו במתח לכל אורכו. לכך תורמת גם עבודת הצילום המעולה של מיכאל בולהאוס, פעם צלמו הקבוע של מרטין סקורסזה ("החברה הטובים", "השתולים"), והיום בעלה של הבמאית.
