"תשוקה": נשים, שק ריק של נחשים
הבמאי האמריקני הוותיק בריאן דה פאלמה מאכזב בסרטו החדש "תשוקה" - רימייק שטחי לדרמת מתח צרפתית. רייצ'ל מקאדמס ונומי ראפאס מתאמצות להיראות מסתוריות, פתייניות ואפלות במשרד פרסום זוהר. אבל מהשילוב עמוס הסטריאוטיפים הזה לא יוצא מתח, וגם לא אירוטיקה
מצער לצפות ב"תשוקה". קודם כל כי הוא גורם לאחד מסרטיו הקודמים של בריאן דה פאלמה (שביים וכתב), "הדליה השחורה", להיראות כמו סרט מתח סביר לגמרי עם עלילה ברורה יחסית לברדק הקולנועי שמצפה לנו כאן. שנית, כי השחקניות שהוא בחר להוביל את הסרט, רייצ'ל מקאדמס ונומי ראפאס אמורות לדעת לשחק, וזה ממש לא נראה ככה בסרט הנ"ל. ושלישית, כי זה מתסכל לחשוב שהשקיעו כאן כל כך הרבה בבחירת הלוקיישנים הנכונים והאביזרים, בשביל סרט שפשוט לא עושה את העבודה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
"תשוקה" אמור להיות מותחן די ארוטי, שמכיל כמה רבדים עמוקים שכולנו יכולים להתחבר אליהם: שתי נשים, אחת בעמדת כוח ניהולית בחברת פרסום גדולה, והשנייה צעירה ממנה ושואפת להתקדם וללמוד ממנה. הן קולגות, הן ביחסי מרות, והן גם קצת חברות, ונראה שיש ביניהן אפילו מתח מיני, או פשוט כימיה ממש טובה.
בין שתיהן קיימת גם תחרות לא מאוד בריאה שכוללת דקירות בגב, בגידות בעבודה ובתחום הרומנטי ושאר הילולות מחוכמות. יחסי האהבה-שנאה שלהן אמורים להוביל את הסרט כמו ברכבת הרים של רגשות ונקמות קטנות וגדולות, שמערבות את העבודה, שקרים ואת החבר של הבכירה יותר - דירק (פול אנדרסון).
מקאדמס מגלמת את קריסטין, המנהלת בעלת הניסיון והחיבה לנעלי מעצבים, שמצד אחד אוהבת את העובדת הזוטרה המבריקה שלה וסומכת עליה, ומצד שני תעשה הכול כדי שהיא תישאר זוטרה, והיא תתקדם, אם אפשר, על חשבונה. איזבל (ראפאס) הצעירה ממנה מחפשת את אישורה של הבוסית, נפגעת ממנה, אבל מציגה כישורים מקצועיים ונקמניים משלה. ולא משנה שהשתיים נראות בערך באותו גיל, ושהשחקנית השבדית (עם עבר של ליסבת' סלנדר "הנערה עם קעקוע דרקון") לפעמים נראית הרבה יותר מדי קשוחה.
בריאן דה פאלטה
יכולנו לבקש לחפש משמעויות על נשים בעולם כוחני של גברים ומה הרצון להצליח בעולם כזה עושה להן ולחברות שלהן. יכולנו לנסות להבין מה החיבה של קריסטין לסקס קצת קינקי וסטראפ און אומרת עליה, לקרוא משמעויות שוברות מגדר ונטיות מיניות וייצוג נשי מעניין דרך העוזרת הלסבית של איזבל (קרוליין הרפורת'), ולחפש אמירה על יחסי אנוש בכלל - אך לשווא.
במקום להשקיע במערכות היחסים שמוצגות לנו, הסרט מקבל בשלב מסוים, קצת אחרי האמצע, תפנית מדרמה מתחכמת לסרט בלש בשקל וחצי. חדי העין ישימו לב שפתאום הגוונים של הסרט הופכים כולם בבת אחת לכחולים-אפורים, כל סצנה כמעט עושה שימוש במשחקי תאורה עם תריסים שונים, וזווית הצילום הופכת לעקומה, במכוון.
השינוי הזה כל כך גס וכל כך בוטה שהוא מפריע לעקוב אחרי העלילה הפתלתלה גם ככה. היא כוללת גם מוטיב חוזר של מופע בלט שמבליח במסך מפוצל בסצנה שאמורה להיות מותחת במיוחד והורס אותה לחלוטין, ואפילו מייצר כאב ראש קל.
והעלילה, ובכן, גם היא לוקחת זווית עקומה ומתחילה לשלב חלומות במציאות, תוכנית נקמה שלא ממש מתיישבת עם הדמות שנוקטת בה, ומסתורין שמעניק לסרט שכבה שמטשטשת את העובדה שאין בו שום דבר עמוק, אלא שוביניזם, מיזוגניות ואפילו אמירה מרתיחה לגבי נשים שנמשכות לנשים. דני, המזכירה הנאמנה מוצגת כלסבית. ככזו, לפי הסרט הזה, היא פועלת אך ורק בתור לסבית - כלומר, מישהי שרוצה לשכב עם נשים. אין לה ממש מאפייני אישיות נוספים.
ברגע של טראומה קשה איזבל, הגיבורה העדינה מבין השתיים מביעה את סערת רוחה בכך שהיא מתקשה לצאת עם רכבה מהחנייה ודופקת את האוטו בעודה מתייפחת בהיסטריה. פעמיים. נו, גם היא הרי, אישה.
ובתוך כל זה, קשה להבין חלק גדול מהמניעים של הדמויות, ואולי הסיבה נובעת ממהירות מסוימת שבה הסרט הזה הופק. "תשוקה" הוא בעצם הגרסה דוברת האנגלית של בריאן דה פאלמה לסרט צרפתי בשם "Love Crime", אותו ביים אלן קורנו ("כבוד ורעדה") שגם כתב יחד עם נטלי קארטר. הסרט הזה יצא לאקרנים ב-2011 - שנה בקושי לפני ש"תשוקה" הושלם.
שם יש הרבה פחות פאר בבגדים של קריסטין שמגולמת על ידי קריסטין סקוט תומאס. המשרד אינו משרד פרסום אלא חברה פחות זוהרת, אין צעצועי מין שפזורים בכל פינה, והדיאלוגים - הפלא ופלא - מעניקים לדמויות קצת יותר עומק וגורמים ליחסים בין שתי הנשים להיראות הרבה יותר מציאותיים ואמינים. את איזבל מגלמת שם לודיווין סנייה, שבאמת נראית צעירה ושברירית יותר מקריסטין הבוסית. סיפור הנקמה ברור יותר, ואפילו התאונה המטופשת במגרש החנייה נראית קצת פחות כמו לעג לנשים ויותר כמו פעולה שנובעת מתוך סערת רגשות אמיתית.
הסרט המקורי נטול הגוון ההזוי שדה פאלמה מתאמץ לשמר, ולכן הוא פחות מתיש ויותר ברור. או בקיצור, יש בו סיפור. אפשר להבין שדה פאלמה ראה כאן הזדמנות לקחת תסריט צרפתי על שתי נשים עם מתח מיני ומקצועי ביניהן ולהפוך אותו למותחן הוליוודי נוצץ. אבל עם מסיכות החרסינה ונעלי המעצבים שהוא שילב בעלילה, הוא ויתר כליל על התוכן, והכין יציר כלאיים משעמם ותמוה.
