"כנס העתידנים": העתיד נראה מרהיב
קשה להסביר במה בדיוק עוסק "כנס העתידנים", סרטו החדש של ארי פולמן, אבל זה חסר משמעות. העיקר הוא ההתנסות בחוויה קולנועית מסתורית, מהפנטת ויוצאת דופן, שיהיה לכם קשה לשכוח. כדאי להצטרף לכנס
קשה להגדיר "חזון קולנועי" מהו. אבל כאשר נתקלים בו על הבד, שאלות כגון "על מה הסרט", "האם שאפתנותו עומדת במבחן התוצאה", ו"מה תהיה תגובת הקהל הרחב" נדמות פשוט חסרות משמעות. הצופה מוזמן להצטרף להרפתקה קולנועית – וכמה זמן חיכיתי להשתמש בצירוף המילים הזה – שגם אם בסופה הוא יגרד בפדחתו בתהייה, עצם החוויה שהתנסה בה היא-היא העיקר.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
"כנס העתידנים" ("The Congress"), סרטו החדש של ארי פולמן, שזכה זה עתה בשלל פרסים בפסטיבל פנטסטיק-פסט, מציע חוויה שכזו. אחרי פריצת הדרך של "ואלס עם באשיר" (2008) – שעשה שימוש מקורי וחדשני באנימציה דוקומנטרית – פולמן פונה ליצירת סרט שאף הוא משלב איורים ומציאות ממשית, מטשטש בין תיעוד ובדיון, וצולל אל נבכי תודעה, אך בדרך קיצונית אף יותר מזו שהציע "באשיר". התוצאה גדושה ללא ספק, אולי אפילו מדי, מוזרה ומרהיבה, מעורפלת ועמוקה, מסתורית ומהפנטת. סרט שקשה יהיה לכם לשכוח בעתיד הקרוב.
מדובר בעיבוד חופשי ביותר לספר מאת סופר המדע הבדיוני הפולני, סטניסלב לם ("סולאריס"), שראה אור בשנת 1971. שם היה זה חוקר החלל והעיתונאי, איון טיכי, המגיע למלון ענק בקוסטה-ריקה על מנת לקחת חלק בכנס העתידנים השמיני. זהו אירוע כאוטי שבמהלכו מתברר לו כי בני האדם נדרשים לכימיקלים באופן תדיר, מה שגורם להם לחיות במציאות שהיא אשליה. ספרו של לם היה אלגוריה על הקומוניזם של שנות ה-60, ואולם סרטו של פולמן יוצא ממנו למסע שנקודת ההתחלה שלו היא דעיכתן של כוכבות הוליוודיות מזדקנות.
העלילה כאן מוצאת את רובין רייט בתפקיד עצמה, שחקנית שהבחירות הגרועות שעשתה הטביעו את הקריירה שלה, והיא מתגוררת עם שני ילדיה בהאנגר סמוך לשדה תעופה מדברי. במטרה לסייע לה מעמיד בפניה הסוכן שלה (הארווי קייטל) הצעה שבהחלט אפשר לסרב לה – לעבור תהליך חדשני של סריקה שיהפוך אותה לרכוש אולפני "מירמאונט" (שילוב של מירמקס ופרמאונט). כך יוכל האולפן להמשיך ולעשות בה שימוש, ללא צורך בהסכמתה או בנוכחותה הפיזית, ואילו היא מצדה צריכה להתחייב שלא להופיע עוד לעולם.
אלא שמצבו הבריאותי המתדרדר של בנה הצעיר (קודי סמיט-מקפי) מכריע את הכף, ורובין נעתרת לבסוף ו"נסרקת" (בתוך מכונה מרהיבה דמוית כדור משובץ אורות לבנים). עתה מדלגת העלילה שני עשורים קדימה, ורובין המזדקנת עושה את דרכה אל עיר האנימציה "אברמה", במטרה להשתתף בכנס עתידני שכל משתתפיו הופכים לדמויות מצוירות באדיבות טכנולוגיה חדשנית שמציגים אולפני "מירמאונט" (בין היתר היא פוגשת שם במייקל ג'קסון, מרילין מונרו וטום קרוז).
קשה בדיוק לתאר את מה שקורה מכאן והלאה (בעקבות מתקפת טרור שמחוללת כאוס מוחלט), ומכל מקום התוצאה ההזויה ועולם הדימויים ההלוצינוגני אינם משהו שאפשר להעביר באמצעות המילה הכתובה. נאמר רק שכל מי שגדלו על העיצוב הסוריאליסטי של "צוללת צהובה" ועל עבודותיו של האנימטור מקס פליישר ("בטי בופ"), יכולים להתחיל להעלות על דעתם איך זה נראה.
חגיגה ויזואלית
על מה הסרט? – לא יודע. אולי זה "שמונה וחצי" של כוכבת "הנסיכה הקסומה". רייט, במה שהוא תפקיד חייה תרתי משמע, יוצאת פה למסע המשקף את חרדותיה של שחקנית מפני טכנולוגיה שעתידה להפריד בינה לבין דמויותיה הקולנועיות ובתוך כך להפוך אותה עצמה למיותרת. האם זהו תיאור מעוות של הוליווד ושל עתיד מאיים שבו יהיה ביכולתה להשתלט על עולם הדימויים שלנו עצמנו, כאשר את מקומם של אולמות הקולנוע יתפסו תרכובות כימיות? שמא דיון במשמעות הזהות בעידן הדיגיטלי?
ואולי עניינו של הסרט במפגש בין השחקנית לבוראהּ, כאן בדמותו של מנהל האולפן (הופעה שטנית במיוחד של דני יוסטון), שהופך אותה, בתצורתה הדיגיטלית, לכוכבת מצליחה של סדרת סרטים בשם "Rebel Robot Robin", ובהמשך – עם האנימטור שאחראי לעיבוד המצויר שלה (ג'ון האם). וכמו תמונת הסיום של "באשיר", גם הסרט הזה דן במחויבות האתית של השיבה מן התופת המאוירת אל המציאות "הממשית".
נראה שכל צופה אמור לחלץ מהמסע הזה תובנות, ולו חלקיות, משלו. מושגים כמו "חוויית המציאות", "רצון חופשי", "שלטון טוטליטרי", "חיים שהם אשליה" ו"הסכנה שבאובדן הרגש",
ועוד כיוצא באלה ודאי יצוצו במהלך הצפייה בסרט. ואולם קודם לכל, הסרט הוא התנסות חווייתית יוצאת דופן.
זה קורה במיוחד בחלקו השני של הסרט, שבו דמיונו של המעצב האמנותי והמאייר הראשי של הסרט, דוד פולונסקי, באמת משתולל. מדובר במשהו שונה לחלוטין מהתפיסה האסתטית שאפיינה את "באשיר", שמחויבותו המסוימת לדמויות ואירועים היסטוריים הכתיבה סגנון רדיקלי פחות. האנימציה העשירה של "כנס העתידנים", גם למי שאינם חובבי הפורמט, היא במילה אחת "גאונית". מלאת השראה ולעיתים אף מעוררת התרגשות של ממש – ההיפך הגמור מהאיוולת האינפנטילית שמציעים בתחום זה אולפני הוליווד ופיקסר ביניהם.
זהו חלק שכולו חגיגה ויזואלית (ואולי המושג "טריפ קולנועי", בהינתן ההנמקה העלילתית, נדמה הולם הפעם על אף סלידתי הקבועה ממנו). נכון, הבלגן הרעיוני עלול בשלב הזה לגרום לצופה לחוש אבוד, אבל קשה שלא להיוותר מהופנט, לעיתים אף מתוסכל, נוכח שפע הדימויים הצבעוניים והאבסטרקטיים שמאכלסים את המסך. מזמן לא צפינו בסרט שמאפשר לעצמו חירות וירטואוזית כזו שהינה, משחר ימיה, לב לבה של החוויה הקולנועית.
לא הכל עובד ב"כנס העתידנים", ואולי גם קשה לתבוע מסרטים מסוגו איזושהי קוהרנטיות נרטיבית ולכידות מחשבתית. אבל אי אפשר שלא להתלהב מהשאפתנות שבבסיסו (העבודה על הסרט נמשכה חמש שנים, ועשר מדינות, בהן הודו וטורקיה, נטלו חלק בהפקתו). ומה שהוא הכי חשוב – ארי פולמן, יחד עם דוד פולונסקי והאנימטור יוני גודמן, מממש על הבד חזון קולנועי שהוא לגמרי שלו. אתם מוזמנים להצטרף.
