"עד סוף הקיץ": נועה תנוע בכיוון הנכון
סרטה הראשון של נועה אהרוני הוא דרמה משפחתית קטנה שהיתה יכולה לעלות גם בטלוויזיה. רגישותה של הבמאית ויכולתה להוציא משחקנית בת שבע את המיטב הופכים את "עד סוף הקיץ" ליצירה אישית ראויה במחוזותינו
"עד סוף הקיץ", סרטה העלילתי הראשון של נועה אהרוני, נפתח בסיטואציה מאיימת. מאיה בת השבע (בר מינאלי), המתגוררת במושבה עם הוריה ואחיה הצעיר ממנה, מוצאת עצמה נתונה תחת מבטו של גבר קשיש במגרש המשחקים המציע לה בחיוך סוכרייה. כאשר הדבר נודע לאמהּ הנרעשת (מיכל ורשאי), היא עוקבת אחר הגבר עד לעיר הגדולה, ושם מתבררת זהותו האמיתית.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
מכאן מתפתחת דרמה משפחתית שעניינה הקשר בין אבות ובנותיהן ובין נשים לגברים הבוגדניים שבחייהן. לא משהו שלא הכרנו בעבר, אך לזכותה של אהרוני ייאמר, שהיא מטפלת בחומרים הרגשיים בצורה הגונה וקורקטית.
זה קורה כאשר אביהּ של האם (יאיר רובין) מפציע מחדש בחייה ובחיי אחותה (שרית וינו אלעד), המתגוררת אף היא במושבה. שתי הנשים חוות כאב הקשור בבגידת הגברים. האם, מיכל, מתקשה להתמודד עם השמועות שנפוצות במושבה בדבר פלרטוטיו של בעלה הרופא (ישי גולן) עם נשים אחרות, ואילו אחותה אינה מצליחה להתגבר על הפרידה מבעלה שלה, והיא מבלה מרבית שעותיה במיטה.
והנה, גם אביהן החולה שחוזר, אחרי נתק ממושך, על מנת להסדיר את יחסיו עם בנותיו, עזב לפני שנים רבות את אשתו ואת בנותיו הצעירות, והותיר את האם מייחלת לשווא לשובו. המרירות ארוכת השנים שחשות כלפיו בנותיו, ואשר התעצמה, מן הסתם, נוכח כישלון נישואיהן שלהן, מתפרצת עתה ומהווה אחד מציריו הדרמטיים המרכזיים של "עד סוף הקיץ".
קל לחבב את סרטה של אהרוני, וכאן טמונה מעלתו אך גם מכשלתו המסוימת. נדמה כאילו הסרט אינו מבקש לאתגר את הצופים, מבחינה דרמטית ואסתטית. כך, למשל, דמותו של האב הנוטש פשוט חביבה מדי מכדי שנחוש איזושהי הסתייגות כלפיה, ואילו "חלוקת התפקידים" בין שתי האחיות - זו המוכנה לסלוח, וזו הנוטרת - נדמית סכמטית.
גם מיקומה של הדרמה על רקע ניצני תהליך השלום בין ישראל ומצרים - משהו שאמור לחבר בין האישי והפוליטי, הפרטי וההיסטורי - לא ממש תורם. נכון,
זה מאפשר להכניס סצנות קצרות שבהן נראה הסב כותב מכתבי תמיכה משעשעים (שאותם אינו טורח לשלוח) לראש הממשלה, אבל הקישור שעושה הסרט בין המכתבים האלה לבין הסיפור המשפחתי נראה בעיקר מאולץ.
הסרט, שעלילתו כאמור מתרחשת בשלהי שנות ה-70, מבקש להקביל בין תהליך גילויה של מאיה את דבר בוגדנותו של אביה, לבין התמודדותה של אמה עם נטישתו של אביה-שלה בילדותה. זוהי פרספקטיבה נשית מובהקת, גם אם נטולת מורכבות של ממש, אך אהרוני מתייחסת אל ההיבטים הדרמטיים שבסרטה בתבונה ורגישות. התוצאה היא, שאפילו עודפי הסימבוליות בסרט (גן ירק שמטפח הסב עם נכדיו, מבחן קרוא וכתוב שעל מאיה לעבור כדי שתוכל לעלות לכיתה ב'), אינם מעיקים יתר על המידה.
לזכותו של "עד סוף הקיץ" עומדת גם עבודת הצילום של בנג'י כהן שמזכירה בחשיפת היתר שלה תצלומים וסרטונים משפחתיים מהתקופה. שילובן של תוכניות טלוויזיה כ"טלפלא" ו"מוקד" עם מנחם בגין (כולל ההבחנה המשעשעת בדבר הדמיון בין השניים) מעניק לסרט מידה של נוסטלגיה חיננית.
אהרוני מתגלה גם כמדריכה מצוינת של הילדים-שחקנים בסרט. אף לא אחד מהם שופע חנחוני-יתר, או לוקה בדקלום מכני של הטקסט המושם בפיו. במיוחד אמורים הדברים בבר מינאלי האדמונית שמצליחה להחזיק על כתפיה הלא מנוסות סצינות שלמות.
"עד סוף הקיץ" הוא דרמה מינורית ומבוצעת היטב, שנדמה כי מקומה הטבעי הוא מסך הטלוויזיה (אולי אז לא היה ממתין כמעט שנתיים עד יציאתו לאקרנים). יש מקום להעריך סרטים שבסך הכל מבקשים לספר סיפור קטן ועושים זאת בהצלחה. וגם אם דימוי המשפחה הלא מתפקדת ודמות האב הנעדר-חלש נהפכו למוכרים מדי בנוף הקולנוע הישראלי (ע"ע "כנפיים שבורות", "הדברים שמאחורי השמש"), עדיין סרטה של אהרוני, בדרכו הלא מתלהמת, הוא תוספת סימפטית לעולם הדימויים הזה.
