"קרב עד הסוף": אגרופים בלי תנופה
האהבה לאמנויות הלחימה עומדת מאחורי "קרב עד הסוף" - סרטו הראשון של קיאנו ריבס כבמאי. הבעיה היא שהעלילה וההקפדה על המשחק נשארים מאחור. אם אתם מסתפקים במקבץ קרבות בשלל סגנונות, הנאתכם מובטחת. אם אתם מעוניינים גם בסיפור אמין ובדמויות משכנעות, ייתכן שתתאכזבו
קיאנו ריבס בא מאהבה, אבל לפעמים זה לא מספיק. השחקן בעל טווח ההבעות המוגבל, וחיים פרטיים שהידע לגביהם מוגבל עוד יותר, מביים את סרטו העלילתי הראשון "קרב עד הסוף" ("Man of Tai Chi") - שיתוף פעולה עם שני אנשי אמנויות הלחימה שעבדו על טרילוגיית המטריקס: המאמן צ'ן לין-הו והמאסטר שלו כוריאוגרף הקרבות הגדול יואן וו-פינג (האחראי גם על הקרבות בסרטים כמו "נמר דרקון" "קיל ביל" ו"גיבור").
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
ראשית, לכוונות הטובות: ריבס בעל האהבה והעניין האמיתיים באמנויות לחימה עושה סרט ז'אנרי, אבל מתייחס להצגת קטעי הלחימה ברצינות רבה. בשונה מדוגמאות עכשוויות של במאים מערביים שעושים סרטי אמנויות לחימה
("The Man With The Iron Fists" של RZA מ-2012) אין זה פסטיש פוסט מודרני של גזעים, סגנונות ותקופות אלא סרט המצולם בסין "הממשית" של ימינו, בנוכחות מינימלית של שחקנים מערביים (ריבס עצמו בתפקיד משנה), ועם קו עלילתי המקדש את טוהר המסורת.
מקור השראה מרכזי הוא המבנה העלילתי של "משחק המוות" (1978), סרטו האחרון והלא לגמרי גמור של ברוס לי. סרט שתוכנן כתצוגת התכלית האולטימטיבית של סגנון הלחימה שפיתח ברוס לי (ה"ג'יט קון דו") מול שלל לוחמים בסגנונות שונים.
כפי שניתן להבין משמו המקורי של הסרט הנוכחי, מה שעומד במרכזו הוא הטאי צ'י, עם דגש על הפוטנציאל האפקטיבי של התנועות להכריע צורות לחימה ראוותניות וכוחניות יותר. הגיבור טייגר הו צ'ן (צ'ן לי-הו) הוא תלמיד צנוע שלומד לינגקונג טאי צ'י תחת מאסטר יאנג (יו היי) ומתפרנס מעבודת שליחויות. המאסטר, נאמן למסורת, מסתייג מקרבות וטורנירים, אך טייגר חושב שכך יוכל לקדם את אמנות הלחימה. יש בטייגר את הליקוי הלוק סקייווקריי של חוסר סבלנות, להיטות יתר וכעס כבוש שיכול להוביל אותו לסף הפיתוי של ה"צד האפל".
כשטייגר זוכה בטורניר, הוא מושך את תשומת ליבו של דונאקה מארק (קיאנו ריבס), איש עסקים עשיר ומסוכן המארגן קרבות מחתרתיים, חלקם עד המוות, בין לוחמים בסגנונות שונים. הקרבות המשודרים לרחבי העולם מעדכנים את הטורניר ב"משחק המוות" לסוג של תחרות ריאליטי קטלנית.
טייגר נאלץ להסכים להשתתף בקרבות כאשר המקדש העתיק והרעוע של המאסטר נמצא בסכנת הרס לטובת פרויקט נדל"ני, ונדרש כסף לשיפוץ שיותיר אותו על כנו. כדי לשמר את המסורת, טייגר נמצא בסכנת השחתה מוסרית, כניעה לפיתוי הכספי ושימוש הלא מרוסן בטכניקות הלחימה המסורתיות.
אז לא רק "משחק המוות", אלא גם מחזה מוסר בנוסח "וול סטריט" (1987) של אוליבר סטון. המאסטר הוא "האב טוב" המייצג את המסורת, ודונאקה מארק "האב הרע" של הפיתוי החומרי והניוון המוסרי. מכיוון שבעלילת המשנה הלא-ממש-סוחבת יש מפקחת במשטרת הונג קונג (קארן מוק) המנסה למוטט את הרשת של דונאקה, יש גם בסרט הנוכחי שיתוף הפעולה עם הרשויות שמטרתו להכריע את "האב הרע". בדרך זו נקשרות אמנויות הלחימה לפיתויים הכלכליים ולשינויים המהירים של סין העכשווית, אבל מקור הרוע, הנחש המציע את הפרי האסור, נשאר איש המערב וערכיו המעוותים.
ז'אנר אמנויות הלחימה הסיני (וו-שיה) לא מצטיין בדמויות מורכבות ובעלילות רבות רבדים. ממד "מחזה המוסר" בוודאי לא תורם לכך. זה התסריט הראשון לפיצ'ר של מייקל ג'י. קוני, והעלילה שבלונית וצפויה. יכולת המשחק המוגבלת צ'ן לי-הו חוברת לזו של ריבס, כך שגם מהיבט זה לא ניתן לצפות לריגוש רב.
הקרבות שבהם איש הטאי צ'י מכריע סדרה של לוחמים בסגנונות שונים מבוימים היטב. עבודותיו הקודמות של וו-פינג, לפחות אלו שזכו להפצה בבתי הקולנוע בישראל, הפגינו כוריאוגרפיה מסוגננת עתירת שימוש במה שמכונה "Wire fu" (שימוש בכבלים המאפשר קפיצות וריחופים). כאן, למעט חריגה אחת או שתיים, הגישה ישירה, ריאליסטית ומאוד ברוטאלית. עבודתם המרשימה של גדולי הצלמים שהנציחו את הכוריאוגרפיה וו-פינג (בוב ריצ'רדסון ב"קיל ביל", כריסטופר דויל ב"גיבור") מוחלפת ב"ריאליזם" של צילום דיגיטלי כעור במיוחד.
בגלל חולשת העלילה והמשחק הקרבות לא מלהיבים כפי שיכלו להיות. יש גם בעיות הנובעות מהצורך להשתמש בסטאר פאוור של ריבס עצמו. משמח לפגוש לקראת סוף מחזור הקרבות את איקו יוואיס (כוכב סרט אמנויות הלחימה האינדונזי "הפשיטה"), אבל קצת מצחיק להמשיך ממנו אל קיאנו ריבס כרע האולטימטיבי שאותו יש להביס.
