"בית לחם": יש מתיחות חיובית באזור
הזוכה הגדול בפרס אופיר הוא מותחן פוליטי, ששומר על הפוליטיקה שלו קורקטית ונטולת מורכבות. ב"בית לחם" - סרט הביכורים של יובל אדלר - יש כמה סצנות אפקטיביות, אולם הסוגיות המוסריות שנוגעות למשת"פ הפלסטיני ומפעילו מהשב"כ נדחקות הצידה בשירות הנאת הצופים וניקוי מצפונם
"בית לחם", הזוכה הגדול בטקס פרסי אופיר שנערך אמש (מוצ"ש), נראה כמו פיילוט לגרסה הישראלית-פלסטינית של "הסמויה". אבל כסרט שאורכו 99 דקות, הוא מתקשה להכיל את עודף הדמויות שבו, ולהיענות למורכבות האידיאולוגית שמייצרת עלילתו הסבוכה. התוצאה, על כן, היא מותחן פוליטי שיש בו כמה סצנות מצוינות, אבל לא הרבה יותר מזה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
המותחן פוליטי, והפוליטי קורקטי
סרט הביכורים של יובל אדלר, שאת התסריט לו כתב בשיתוף עם העיתונאי עלי ואקד (לשעבר הכתב לענייני ערבים של ynet), הוא השלישי בעת האחרונה שמתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני (אחרי "רוק בקסבה" ו"עלטה"). גיבורו האחד הוא רזי (צחי הלוי), איש שב"כ בכיר, והאחר הוא סנפור (שאדי מרעי) הנושא את שם הקוד "עשו" (כמו תאומו של יעקב המקראי), נער פלסטיני שגויס על ידי רזי ומשמש מזה שנתיים כמקור שלו בבית לחם.
אלא שסנפור הוא גם אחיו של איברהים (הישאם סולימאן), בכיר בגדודי אל-אקצא שאחראי לפיגוע רב נפגעים במדרחוב קינג ג'ורג' בירושלים (העלילה מתרחשת בתקופת האינתיפאדה השנייה). השב"כ לחוץ להניח את ידו על המבוקש, ולשם כך מנצל את קשריו של רזי עם סנפור, המשמש גם כמתווך של אחיו. המתח עולה, ובסיפור נעשים מעורבים גם משנהו של איברהים בארגון, בדאווי (הייתאם עומארי), פוליטיקאי מפוקפק מהרשות הפלסטינית בשם אבו-מוסא (כארם שקור), ואביו של סנפור (טארק קופטי) שאינו מסתיר את הערצתו לבנו הבכור.
מהצד הישראלי פועלים פה, בין היתר, מפקדו של רזי, לוי (יוסי עיני), שדעתו אינה נוחה משיטות העבודה שלו, עמיתתו לשירות (אפרת שנפ) ואשתו (מיכל שטמלר). נוכחותן של השתיים האחרונות, שדמויותיהן לא זוכות לפיתוח נאות, נעדרת כל הצדקה עלילתית ונדמית כמעט כמו הכרח, שכן הדרמה בעיקרה מתמקדת במערכת יחסי האב-בן הסימבולית שמתפתחת בין רזי וסנפור, שקרוע בין מחויבותו למפעילו ונאמנותו לאחיו ומשפחתו.
קודם יורים, אחר כך אולי בוכים
כאמור, ישנן ב"בית לחם" סצנות מבוימות היטב. הטובה שבהן מתארת את הימלטותו של האח איברהים מפני חיילי צה"ל וסוכני השב"כ, אבל זוהי סצנה נעדרת מחויבות של ממש. אנו צופים בה באדישות מוחלטת מבלי שיהיה אכפת לנו מגורלו של המחבל המסתתר בבית משפחה פלסטינית (ולו היה אדלר מצליח לייצר פרספקטיבה כזו, היה בכך משום אתגר של ממש בעבור הצופה), אך גם ללא מעורבות אמיתית במשימתם של החיילים.
ה"אובייקטיביות" הזו היא בעוכריו של הסרט, שנדרש אליה למעשה כדי לא לומר דבר על המנגנון של הכיבוש - ובכך כמו מתהדר ביכולתו לחמוק מאמירה פוליטית במקום שבו נדרשת אחת.
וכשבאים לחשוב על זה, "בית לחם" בכל זאת נוקט עמדה. שכן דמויות המשנה הפלסטיניות נחלקות לטרוריסטים אכזרים (איברהים), פוליטיקאים נכלוליים, אנשי גדודי אל-אקצא המתעמתים עם יריביהם מהחמאס (והסרט מסתפק בכך שמיליציות פלסטיניות הן אלימות ושבטיות מיסודן, מבלי להתעכב על מורכבות היריבות הזאת), ודו-פרצופיוֹת מסוכנות (ע"ע בדאווי). מובן מאליו שכוונת הסרט היתה להציג תמונה אנושית ופוליטית מדוקדקת יותר של הדינמיקה הפנים-פלסטינית, אבל התסריט העמוס יתר על המידה פשוט לא מאפשר זאת.
הדרמה המרכזית בסרט היא, כאמור, זו של סנפור. מדובר בדמות מורכבת, שלא רק מיטלטלת בין שתי דמויות אב, יהודית ופלסטינית - זו הסימבולית של רזי, ואביו הביולוגי - אלא גם מונעת מרגש אשם ומתחושה של בגידה המוליכים אותה לחיפוש אחר גאולה. אך זהו גם סיפורו של נער המנוצל על ידי אב אחד (רזי), ואינו עונה על ציפיותיו של האב האחר (האב הפלסטיני) - וסיפורו הוא במידה רבה הסיפור המיתי-תנ"כי של עשו, שאינו יכול להשתחרר מהגורל שנקבע לו על ידי אביו, יצחק, לחיות על חרבו.
דמותו של סנפור (דרדס בערבית) מעניינת יותר מזו של רזי, והתהליך שהיא עוברת במהלך הסרט מזכיר את זה של גיבורי הטרגדיה היוונית. אלא שסופו של התהליך הזה, מבלי לחשוף יותר מדי, הוא בסצינה שרק מטפחת את הדימוי של היהודי-ישראלי כקורבן, ואת הפן הרצחני הטמון בפלסטיני. האופי הקדמוני-קמאי שניתן לסצנה הזו (ושבלתי אפשרי להרחיב עליו מבלי לפרט את תוכנה) מדגיש את הממד היסודי, האינהרנטי, של הדימוי הזה. כתוצאה, סופו של הסרט מעורר בעיקר אי נוחות.
"בית לחם" הוא סרט ראוי, אך קשה להתייחס אליו כאל יותר מאשר יצירה מהנה - צירוף שבהקשר של ייצוגי הסכסוך הישראלי-פלסטיני נדמה בעייתי. ההיבטים המוסריים שהסרט מעלה מעוצבים בצורה מכנית, גם אם יעילה לעילא, ומורכבותו הדרמטית והרגשית היא כזו שאינה מתיימרת לאתגר את הצופה. פלא שהאמריקאים מתים על זה?
