"המשרת": פנטזיה שחורה בבית הלבן
קוטף כותנה מג'ורג'יה הופך למשרת הראשי בבית הלבן ב"המשרת" של לי דניאלס - מעשיית פנטזיה שמתיימרת לעסוק במאבק השחורים בארצות הברית אבל משטיחה לחלוטין כל היבט פוליטי. לקהל האמריקני הליברלי שיבוא לצפות ולמרק את המצפון זה בוודאי לא יפריע
"המשרת" (או בשמו המקורי והמלא, "Lee Daniels' The Butler") מביא את סיפורו של קוטף כותנה שחור מג'ורג'יה, ששירת תחת שבעה נשיאים אמריקנים. הסרט מבוסס באופן חופשי על סיפורו האמיתי של יוג'ין אלן, שעבד בבית הלבן משך יותר משלושה עשורים וטיפס עד לדרגת המשרת הראשי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
בידיו של הבמאי לי דניאלס ("פרשס") הופך הסיפור הפרטי הזה לסיפור ההיסטוריה של מאבק השחורים לשוויון בארצות הברית, במחצית השנייה של המאה ה-20. הסרט אף מותח קו בין סיפורו של אלן (הקרוי בסרט סיסיל גיינס, ומגולם על ידי פורסט וויטאקר) לבין בחירתו של אובמה לנשיאות, שחותמת את הסרט. התוצאה שואפת להיות מייצגת נאמנה של התקופה הנוכחית, אך בה בעת היא לוקה בסכמטיות ודידקטיות המאפיינות פמפלטים פוליטיים עתירי חשיבות עצמית.
עודף החשיבות העצמית מוצא את ביטויו כבר בשמו המקורי של הסרט, "המשרת מאת לי דניאלס". כלומר, סרט שהוא הצהרה; פרשנות פוליטית לסיפור חיים שגיבורו הוא יותר סמל - לדיכוי השחורים ולהישרדותם - מאשר דמות בשר ודם (האמת הפרוזאית יותר היא ששמו של דניאלס נוסף לכותרת בעקבות סכסוך של חברת האחים ויינשטיין עם אולפני האחים וורנר סביב זכויות השימוש בשם "המשרת").
לכך נוספת העובדה שאופרה ווינפרי, האישה השחורה החזקה ביותר בתקשורת האמריקנית ובהוליווד, נאותה להשתתף בסרט בתפקיד אשתו של גיינס (זוהי הופעתה הקולנועית הראשונה, להוציא גיחות אורח, מאז "חמדת" לפי ספרה של טוני מוריסון שהופק ב-1998). במילים אחרות, "המשרת" מבקש שנתייחס אליו כאל אירוע.
הסרט נפתח בשדות הכותנה של ג'ורג'יה בשנת 1926, כאשר הנער סיסיל גיינס חוזה באונס אימו (מריה קארי) וברצח אביו על ידי בנה המופרע של בעלת אחוזה (ונסה רדגרייב). בחיפוש אחר גורלו, גיינס יוצא למסע המוביל אותו לוושינגטון. שם הוא מתקבל לראיון עבודה בבית הלבן שבסופו הוא מוצא עצמו מועסק כמשרת זוטר.
מכאן והלאה עוקב הסרט אחר כמה מנשיאי ארצות הברית שתחתם שירת גיינס - מה שמאפשר למחלקת האיפור לעצב בובות שעווה בדמויותיהם של אייזנהאוור (רובין וויליאמס), קנדי (ג'יימס מרסדן), ג'ונסון (ליב שרייבר), ניקסון (ג'ון קיוזק) ורייגן (אלן ריקמן), שאשתו ננסי (ג'יין פונדה) אף מקפידה להזמין את בני הזוג גיינס לארוחת ערב רשמית.
פורסט גאמפ זה השחור החדש
"המשרת" מקפיד להדגיש את זיקתם של כולם לסוגיית השחורים באמריקה - למן אייזנהאוור, שמפעיל את הכוחות הפדרליים בארקנסו כנגד ההפרדה הגזעית בבתי הספר; דרך קנדי שמגלה אמפתיה לפעילותו הרדיקלית של בנו הבכור של גיינס, לואיס (דיוויד אויילובו); וכלה ברייגן שמסרב בתוקף לתמוך בהטלת סנקציות על דרום אפריקה של משטר האפרטהייד.
ההיבטים הפוליטיים הללו זוכים להשטחה של ממש בסרט. הם שם רק כדי להראות איך גיינס, מעין פורסט גאמפ שחור, משמש עד לכל ההחלטות ההיסטוריות הנוגעות לזכויות השחורים, תוך שהוא נותר נאמן לתביעה המקצועית ממנו "ליצור את התחושה שהחדר ריק גם כשהוא בתוכו".
גיינס מייצג כניעות מסורתית לאדון הלבן, בעוד לואיס מייצג את הריאקציה של דור הבנים השקוע בפעילות פוליטית, ומיטלטל בין הפציפיזם של מרטין לותר קינג (שציטטה שלו פותחת את הסרט) לרדיקליות נוסח מלקולם אקס. מונטאז' בוטה בעיצומו של הסרט ממחיש זאת תוך שהוא מקביל בין ארוחה חגיגית הנערכת בבית הלבן, שבמהלכה ניצבים משרתים שחורים בדומייה מאחורי הסועדים הלבנים, לבין תגרה אלימה בדיינר שפורצת בעקבות סירובם של פעילים שחורים לשבת במקום המופרד המיועד להם.
כמו "העזרה", הלהיט המפתיע מלפני שנתיים שהביא את סיפורן של משרתות דרומיות שחורות בשנות ה-60, גם סרטו של דניאלס מיועד בראש ובראשונה לקהל צדקני ליברלי שאמור להיכבש בקסמה של היסטוריה שחורה המוצגת כפנטזיה. וכדרכן של פנטזיות, הסרט חף ממורכבות בכל הנוגע לתיאור הפוליטיקה השחורה (בין היתר של "הפנתרים השחורים"), אך גם לגבי אופן קבלת ההחלטות בחדר הסגלגל.
לעיתים נדמה שגיינס אינו אלא גלגולו האניגמטי של בנסון, אותו משרת שחור בבית המושל המפוזר, כוכבה של הסיטקום הקלאסי משנות ה-80. כמוהו, גם גיינס נמצא במקום שבו מתקבלות הכרעות פוליטיות ולאומיות כבדות משקל, אלא שנקודת מבטו אינה מלווה באיזושהי פרספקטיבה ביקורתית מעניינת - זו של הגבר השחור המשקיף, מעמדת הנוכח-נעלם, על מוקד הכוח הלבן - וכתוצאה דמותו של גיינס נותרת לא יותר מקלישאה של משרת שחור אציל ופאסיבי, המקפיד לשמור על ארשת פנים קפואה.
הסרט גם אינו מפתח לעומקה את מורכבותו האידיאולוגית של הקונפליקט בין גיינס ובנו המיליטנט, שרואה באביו סוג של "הדוד טום" (ובכוכב השחור סידני פואטייה - מייצגה של פנטזיה לבנה, ש"כחום הלילה" בכיכובו מטפח את הסטטוס-קוו ביחסי שחורים-לבנים). זהו לא יותר מתיאור פשטני ומלודרמטי של מתח בין דורי.
"המשרת" אינו אלא מעשייה אסקפיסטית העוטה על עצמה אצטלה פוליטית. אין בכל כל פסול, כמובן, בהנחה שלא תופסים אותו כיותר מאשר "טרנד תקופתי". בסופו תצאו בתחושה של סיפוק השמורה למי שזה עתה מירקו את מצפונם. הנותרים לכותרות הסיום יבחינו בנקודה ישראלית, שכן שמו של המפיק המקומי אביב גלעדי מצוין כאחד המפיקים בפועל של הסרט.
