גם ידיהם של הרבנים שפכו את הדם הזה
רצח רבין לא בוצע על ידי יגאל עמיר בלבד, כי אם על ידי ציבור שלם של רבנים, מנהיגי ציבור, מורים ומחנכים שהוציאו עצמם מהמשחק הדמוקרטי. אנחנו עדיין מחכים שיעמוד הציבור הזה על מנהיגיו, וירחץ את ידיו בדם העגלה הערופה אשר על מדרגות הכיכר. עד אז, לא נשכח ולא נסלח
ב-4 לנובמבר 1995, במהלך טיול לילי של בנות לקבר רחל אמנו לרגל יום מותה, מבשרת המורה לתלמידות שיצחק רבין נרצח. התלמידות, בהובלת המורים, יוצאות בריקוד של שמחה. אין המדובר בהתלהבות רגעית של "עשבים שוטים", אלא בשמחה עמוקה של הפרחים היפים ביותר, "מלח הארץ", טובות בנותינו ו...רבנינו המובילים אותן. ההלכה הייתה שואלת כאן: "על מי נביא עגלה ערופה?"
- רצח רבין: 18 שנים - ולא למדנו שום דבר/
הרב רפי פוירשטין
עגלה ערופה היא פתרון הלכתי (בספר דברים) למצב שבו נמצאת גופה ולא יודעים מי הרוצח. במקרה כזה מודדים את המרחק לעיר הקרובה, זקניה לוקחים עגלה צעירה, מביאים אותה לנחל, שוחטים אותה - ותוך רחיצת ידיהם בדמה, הם מצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שפכו אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".
אפשר להתווכח אם זו השיטה הטובה ביותר לפתור תעלומת רצח, אבל יש כאן מסר חשוב מבחינה ציבורית - לא עוברים לסדר היום! לזקני העיר יש אחריות על מה שקורה בשדותיהם, ועל ידי המעשה הסמלי הם לוקחים אחריות על המקרה.
איפה מנהיגי הציבור הדתי?
סיפור היסטורי של רצח התרחש ערב חורבן הבית השני, בימי כהונתו של רבי צדוק: שני כהנים צעירים בבית המקדש מתחרים ביניהם מי יגיע ראשון למזבח, ויזכה לכבוד של הקרבת קורבן. לפתע אחד משני הכהנים המתחרים "נטל סכין ותקע בלבו של חברו" (גמרא, מסכת יומא). אז נעמד רבי צדוק על מדרגות האולם וזועק: "על מי נביא עגלה ערופה?"
למה הוא מבקש להביא עגלה ערופה כשהמקרה ברור ויודעים מי הרוצח? מיד לאחר רצח הכהן, כפי שמתארת הגמרא, נכנס אביו ומרגיע את הקהל הגועה בבכי - תירגעו! הכל בסדר, בני עוד גוסס ועדיין ניתן להוציא את הסכין מלבו לפני שתקבל טומאה (כלי שנוגע במת הוא טמא). החברה הירושלמית הגיעה ערב חורבן הבית לכזו רמה של התדרדרות מוסרית, שגרמה לאב שבנו נרצח - להתעניין יותר בטומאת הסכין מאשר בחיי בנו.
רצח רבין (שמגיע בפתחו של חורבן מסוג אחר), לא בוצע על ידי יגאל עמיר בלבד. רבין נרצח על ידי ציבור שלם של רבנים, מנהיגי ציבור, מורים ומחנכים שהוציאו עצמם מהמשחק הדמוקרטי, והכשירו את הקרקע לתפיסה ששמה את ההלכה ואת הדת (באופן המוטעה שבו הם תופסים אותה) מעל לדמוקרטיה הישראלית ולערכיה, כפי שעוצבו על ידי אבותינו הציוניים וממשיכי דרכם בדמותו של רבין. אותן בנות שפרצו במחול ספונטני בקבר רחל, הביאו לידי ביטוי שמחה מתפרצת על ניצחון הצדק, כפי שחונכו להאמין.
עכשיו אנחנו מבינים את העגלה הערופה של רבי צדוק. הוא מבין שלמרות שאנחנו יודעים מי תקע את הסכין, לא הוא הרוצח היחיד. הרוצחים הם הציבור כולו, שהגיע למצב מוסרי כל כך שפל המאפשר רצח כהכרעת תחרות לגיטימית, במצב מוסרי כה ירוד, שבו חפצים ואדמת בית המקדש בהר הבית, חשובים יותר מחייהם של בני אדם. ולכן, כמו במקרה העגלה הערופה מספר דברים, גם בנושא רצח רבין, מנהיגי הציבור הם שצריכים לתת את הדין.
מדרגות הכיכר מחכות להתנצלות
בי"ב בחשון תשנ"ו ירה פושע מתועב ועלוב בגיבור הפלמ"ח, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שר ביטחון
וראש ממשלה. ובהחלט לא מדובר ברוצח בודד: באותם כדורים ירתה ישראל המשיחית בישראל הדמוקרטית, והחלה את הכיבוש של לב מדינת ישראל הציונית על ידי ארץ ישראל השלמה והכובשת.
על המדרגות המובילות לאחד המקדשים של ישראל הריבונית נרצח אדם, גיבור חיל, מנהיג. מאות-אלפים געו בבכי ברחבי כיכר מלכי ישראל, אך לא קם "רבי צדוק" אחד בציבור הדתי-לאומי, שיעמוד על מדרגות הכיכר ויגיד: "רבותיי, זו אחריותנו". אנחנו עדיין מחכים שיעמוד הציבור הזה על מנהיגיו, וירחץ את ידיו בדם העגלה הערופה אשר על מדרגות הכיכר. עד אז, לא נשכח ולא נסלח!
- ניר ברוידא הוא ראש הישיבה החילונית "בינה", העוסקת בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי
לפנייה לכתב/ת 
