רצח רבין: 18 שנים - ולא למדנו שום דבר
שנים רבות נוכס הרצח המתועב של רבין ככלי רב עוצמה, בשירות המחלוקת האידיאולוגית והפוליטית בישראל. אין פלא איפה, כי בכל שנה נדמה שהזיכרון והזעזוע הולכים ומתעמעמים. כל מי שחש שהושיבו אותו על ספסל הנאשמים, נושם בוודאי לרווחה. וכל מי שבחר להאשים, נאנח מאכזבה
- גם ידיהם של הרבנים שפכו את הדם הזה/ ניר ברוידא
- גם בישראל: הקרב על ברית המילה/
הרב רפי פוירשטין
ולמה זה עדיין כל כך חשוב? ראשית, משום שגם אם סכנה כזאת איננה מוחשית כרגע, היא עלולה להיות כזאת בעתיד. איננו יכולים לדעת מהיכן יבוא הסיכון, ובאלו נסיבות - אך עלינו לחקוק את האירוע הזה כתמרור אזהרה למצבי קונפליקט ומתח עתידיים.
הסיבה השנייה אינה נעוצה בהכרח בחשש מפני אירוע דומה, חלילה. היא קשורה לחוסנה של החברה שלנו בכלל, כשהיא משוסעת ומלאת מתחים על פני כמה צירים: חרדים, דתיים וחילונים; עולים וותיקים, פריפריות ומרכז. לא תמיד ביטויים של שסעים אלה מתורגם לאלימות פיזית. ישנה גם אלימות שלטונית. ישנה שנאת חינם, או סתם זלזול. ישנה אפליה שקטה בקבלה למקום עבודה, ויש פשוט סתם תחושת ניכור כלפי ה"אחר".
החברה שלנו שסועה מתמיד
רצח רבין מהווה את שיאה של האלימות הנולדת משונות אידיאולוגית חריפה, או מוויכוח עמוק ולא פתור. אך תהיה זה טעות להתמקד רק בקצה החריג של התהליך, ברצח, חמור ומזעזע ככל שיהיה. הרצח מהווה שיא של תחושת תיעוב וסכנה שצד אחד מגלם בעיניי הצד "האחר", ולעיתים הסכנה אכן אמיתית.
במחלוקות הפוליטיות התשתיתיות שחוצות את החברה הישראלית, תחושת הסכנה והאיום קיימת בשני הצדדים, ויש להכיר בכך. המחלוקת שהובילה לרצח רבין לא הייתה על מחירי הקוטג', או על מצבו של מעמד הביניים. ודווקא בשל כך, החברה המקוטבת שלנו חייבת להפנים שהחוסן הפנימי שלנו מהותי יותר מאשר האיום החיצוני. חברה שסועה לא תוכל להתמודד מול האיומים הבאים מן החוץ.
למדנו בהיסטוריה ששנאת חינם החריבה את הבית השני. רבים מאיתנו צמים בתשעה באב בשל האסון הכבד ההוא, אבל הלקח לא נלמד - לא מימין ולא משמאל. "שנאת חינם" נתפסת כחמורה פחות מהשאלה הפוליטית והאידיאולוגית שבמחלוקת. זה אולי נכון בטווח הקצר, אך בטווח הארוך יש רק מפסידים.
אולי יש לנו תקווה
הנצחת הרצח המתועב חייבת להיות אינטרס כלל-חברתי. החרדים יכולים וצריכים לנופף ברצח רבין ולומר לקולות המתלהמים כנגדם: "אתם רשאים לחשוב אחרת, ואפילו הפוך מאתנו, אך אל תסיתו נגדנו. אל תתלהמו. אל תשתמשו בביקורת שיש לכם כלפינו (מוצדקת או לא) כמכשיר פוליטי, אל תייצרו שנאה, תתווכחו - אבל בכבוד ובנימוס".
קמפיין "החרדקים" האנטישמי נגד החרדים המשרתים בצה"ל, היה צריך להיות מוקע מיידית על ידי הרבנים הגדולים, והם הראשונים שהיו צריכים להנמיך את להבות המחלוקת.
על מתיישבי יהודה ושומרון לומר למתקיפים אותם: "אל תהפכו אותנו לקיצוניים בגלל כמה אנשים פרועים האחראים לתג-מחיר. אנחנו לא כאלה, אנו אנשי חוק המשרתים בצבא ומשלמים מסים. אתם יכולים להתווכח אתנו, אבל אל תשמיצו אותנו. תתווכחו, אבל אל תתלהמו. זכרו את רצח רבין".וכך גם אנשי השמאל המותקפים מימין.
יום הזיכרון לרבין צריך היה להפוך ליום של קירוב לבבות, של הגבלת המחלוקות לתחומים המדויקים בהם הן מתנהלות. היום הזה צריך היה להוביל להנמכת להבות השנאה, ולחיפוש מכנים משותפים.
נדמה לי כי הסיכוי לכך גדול יותר מתמיד. יותר ויותר מפלגות ותנועות מורכבות מפסיפס של מנהיגים שאינם עשויים מעור אחד, ולא מייצגים מגזר אחד. ערבוב המגזרים מבשר אולי על שינוי מגמה בחברה הישראלית. אולי ניתן לבשר בזהירות כי עידן הסטריאוטיפים והסטיגמות מתקרב לסיומו. נדמה לי כי על בסיסו של מצע מורכב יותר זה, יכול יום רבין להפוך ליום של מחלוקת מתוך שלום, מחלוקת מתוך אהבה וכבוד הדדי. הלוואי.
לפנייה לכתב/ת 
