"אמא מחליפה": קונצנזוס משפחתי ויבשושי

עשרים שנה ימלאו לשידורי הערוץ השני בראשית נובמבר, ואולי יש מי שעוד זוכר כי פעם, בימים החשוכים והמונוליתיים של הטלוויזיה הממלכתית, הבטיחו לנו שריבוי ערוצים הוא ערובה לפלורליזם של תכנים, דעות ורעיונות - ומגוון אפשרויות צפייה. אותו טיעון עצמו נשמע כשהביאו לערוץ 2 קונטרה בדמות ערוץ 10, ואם יתברר יום אחד שהשוק גדל די הצורך להוסיף עוד זכיינים מפסידים, אותו טיעון יישמע בוודאי שוב. ובמציאות? קדחת. 

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"בני ערובה": סדרת מתח בישראלית שוטפת

"הבורר": קצת משעמם בעולם התחתון

"בלו נטלי": מעלה שאלות על כסף קל וזנות

מאז רצח רבין, כשהחדשות של ערוץ 2 נטלו על עצמן את תפקיד מדורת השבט והדביקו עם שלם למסך, מתרחשים במקביל שני תהליכים רעים: האחד, השטחה הדרגתית של התכנים בערוץ 2 עד להפיכתו לממלכת הריאליטי בגרוש, והשני, שמירה קפדנית על גבולות הקונצנזוס של המיינסטרים הפוליטי. תראו איך אפשר לעשות את זה בלי נוכחות של קומיסר מטעם השלטונות - ואפילו, תתפלאו, בתוכנית ריאליטי.

"אמא מחליפה". שרדו כדי לספר אמהות מסוג אחר

"אמא מחליפה", שחזרה לעונה רביעית אתמול (א') בקשת, היא לא מן הגרועות שבהן. כיוון שאת הפורמט הבנו עוד בעונה הראשונה, וצריך לשמור עלינו שלא ניפרד מהמסך, כבר בעונה השנייה הוסיפו עניין ודרמה לסיטואציה: אימהות שוגרו לעולם לפגוש צורות חיים חייזריות (בעיניהן) ולדווח שלא נורא כל כך. במסגרת זו נשלחה קיבוצניקית מסוקסת להעניק שירותי אמהוּת לשלושה ילדים שחומי עור שאימצו זוג הומואים דתיים באמריקה, כולל ילדה עם כיפה על הראש.

מבוהלים ישבו חובבי הקונצנזוס וצפו כיצד האם לא יודעת את נפשה, ומרוגשים נאנחו אנחת רווחה גדולה כאשר שבה אל משעולי הפסטורליה של רמת הגולן. ובא לציון גואל ואפשר ללכת לישון בשקט. מוסדות ארץ לא קרסו.

שמירה על הקונצנזוס ועל השיח הציבורי

גם בעונה החדשה ממשיכות האימהות לעופף מעבר לים, וראו זה פלא - הפרק הראשון נופל בול על הוויכוח החם ביותר בציבוריות הישראלית, זה שמתחלק לשלושה חלקים: האם זוכי הנובל שחיו כאן פעם הם ישראלים, האם צודק בית המשפט העליון בקובעו שאין אומה ישראלית, ומה נעשה עם האמירה של יאיר לפיד שעדיף לסבול בארצנו מאשר לחיות בברלין. העיתוי מקרי, מפני שהפרק צולם עוד בתקופה שגלעד שליט היה שבוי, אבל בקונצנזוס כמו בקונצנזוס, המאבק הציבורי לשחרורו מצוי אפילו בתוך הליכי תחלופת האימהות.

כי הפעם שלחו את יעל רוזנבוים, אם לחמישה משריגים (יש מקום כזה. אל תגידו שלא ידעתם. מלא איכות חיים) לחנך את ילדיהם של הת'ר ודיוויד סינבלה מפורט לודרדייל, פלורידה, הלא הם חדווה ודוד מחדרה, שלפני 23 שנה הלכו בעקבות החלום, ויצא להם בית ענק (עם בריכה) בשכונה מבוצרת עם מדשאות שעברו מניקור קפדני, ארבעה ילדים שהקטן ביניהם כבר לא דובר עברית, והגדולים - הם קיבלו סטירות כשיצאו עם גויים, נידוי טלפוני מצד אמא של חדווה והמון המון התלבטויות, תוך כדי הגשמת החיים הטובים.

מנגד, רוזנבוים משחררת לחלל משפטים כמו "אני ישראלית כי אני גרה בישראל, יולדת כמה שיותר ילדים בשביל הריבוי הטבעי ושולחת את הבנים שלי לצבא, לקרבי" - ובכורה אכן מתגייס בקרוב. עוד היא מאמינה שישיבתה בישראל נעשית מטעם העם היהודי כולו ולשם הבטחת מקלט עבורו, יען כי ישראל - בניכוי פיגועים, מלחמות, אלימות רנדומלית ותקרות קורסות - היא בוודאי המקום הבטוח ביותר עבור יהודי כל העולם.

ישראל על פי "אמא מחליפה". המקום הטוב ביותר לגדל בו ילדים

יעל וקבוצת חבריה מאמינים שישראל היא גם המקום הטוב ביותר בעולם לחיות בו ולגדל בו ילדים, ואת המנטרות הללו הם מטיחים בחדווה שמוזמנת למנגל בחצר עם החבר'ה, מה שלא יקרה לה לעולם בפלורידה, שם אי אפשר סתם ככה לבקש משכנים חצי כוס סוכר, או לחבק ילדי חברים שהגיעו הביתה בלא תיאום מוקדם, או לצאת לפגישה עסקית סתורת שיער ובגופייה.

בין כאן ובין שם

לאורך כל הפרק העימות בין "כאן" ו"שם" הוא מרכז הכובד, לא החוקיות הביתית השונה שמספקת רגעים קומיים לרוב בפרקים אחרים ועם אימהות אחרות. העניין איננו המגוון האנושי המדהים של המשפחות האפשריות, אלא מאבק בין עליונותן של שתי צורות חיים בלבד: הציונית הצנועה והיורדת הנהנתנית, הציונית המקריבה למען הכלל והיורדת העושה לביתה בלבד, הציונית המשמרת את היהדות והיורדת המאיימת להתבולל תוך דקה וחצי.

השנה היא 2013, אבל רמת הדיון - של שר האוצר כמו של "אמא מחליפה" - נכונה ל-1966, עם גל ההגירה הגדול מכאן והאמירה הפסימית ש"האחרון יכבה את האור". כלפי משפחת סינבלה מופנות רק אצבעות מאשימות, ואף אחד לא אומר - יופי, הצלחתם לצאת מהבוץ של המעמד הבינוני. שאפו, כל הכבוד. וזה עצוב, כי לו היתה לנו באמת טלוויזיה רב-ערוצית ופלורליסטית, אפשר היה לבחון דקויות במקום לעמת שתי משפחות קוטביות לגמרי,

ודרכן לפמפם ערכי קונצנזוס.

וזה נורא מעניין מבחינה סוציולוגית, מפני שהוגי התכנים והמשבצים מבינים היטב, כי גם ב-2013 וגם בעומק הריאליטי, תכנים לאומיים-הצהרתיים-גדולים מהחיים, יניבו מספיק רייטינג כדי לאפשר לתאגידים גדולים לפמפם את מרכולתם בפרסומות ולחלום על הטבות מס נאות. ומה לעשות, זוהי גם טלוויזיה מושקעת עם ערכי הפקה משובחים, רק שהוויכוח עבש, שחור-לבן, רדוד ושקרי.

"שכל אחד יחיה היכן שנוח לו", נאמר שעתיים מאוחר יותר, ברשת ב' הממלכתית, שמתקיים בה בשעה אחת יותר פלורליזם מחשבתי מאשר זה שתמצאו בערוץ 2 על פני שנה שלמה, בתוכנית הקרויה "קשר ישראלי", שמשודרת כל יום ראשון לאחר חצות, בהנחייתו של אליהוא בן-און.

הדובר הוא רופא פגים שנתקל בבירוקרטיה המצמיתה של ארצנו האהובה כשביקש לשוב אליה, ואפלו להתיישב בגליל, והרים ידיים. הוא מעדיף את ניוטאון, קונטיקט. אנחנו עסוקים בפופיק של עצמנו כל כך שאפשר היה לשכוח שבניואטון, קונטיקט, נכנס עלם בן עשרים לבית ספר עממי וירה למוות ב-20 ילדים קטנים ובשישה מאנשי הצוות, אחרי שרצח את אמו. בניגוד להוגיה של "אמא מחליפה" ובניגוד למדיניות של הערוץ השני, ברשת ב', מתברר שהמנחה לא מתעקש להתווכח, שלישראלים מותר גם מותר לגור במקומות אחרים. רק שישמרו על קשר, כן?