חצוף, שחצן, כוכבן: עונת המבחן של הווארד
בלייקרס מחקו אותו מדפי ההיסטוריה, באורלנדו לא מוכנים לשמוע עליו וגם קארים עבדול ג'אבר טוען – הוא לא מספיק חכם. הסנטר החדש של יוסטון רוקטס רוצה להוכיח שכולם טעו. ועל הדרך, שהוא לא סתם ילד מציק. וגם: דירוג העוצמה עם 10 שחקני הגב לסל (פוסט) הטובים בהיסטוריה
יש המון אנשים מעצבנים בעולם הזה. מיילי סיירוס, יאיר לפיד, רני רהב. לא חסרים, באמת. אבל המציקים האמיתיים, אלה שעוברים כל גבול בחוצפה שלהם ובעזות המצח, הם אלה שמצליחים להרגיז בדברים הקטנים, שלא ממש שמים לב אליהם. אצלם זה טבוע בנפש.
עוד ב-ynet ספורט:
- קרלוס טבס למען שכונות העוני בארגנטינה
- לא נעימי / על הסאגה המביכה של הכדורסל הישראלי
- ומדוע הושעה ליאור אסולין מהפועל פ"ת
כזה הוא דווייט הווארד. לא, זה לא המעבר של הסנטר מלוס אנג'לס לייקרס ליוסטון רוקטס, שנה בלבד אחרי שהגיע כהבטחה הכי גדולה של העשור הבא בהוליווד. זה דבר גדול, אנחנו מדברים על הדברים הקטנים: "אני חושב שלמרות כל מה שקרה, אורלנדו מג'יק הייתה צריכה להפריש את מספר החולצה שלי (12) ושאף אחר לא ישחק איתה יותר".
כך, בעזות מצח של ממש ומבלי למצמץ (טוב, אולי כן מצמץ, זה היה ראיון כתוב...), ביקש הווארד מהמקום אותו נטש בקיץ שעבר, מקום אותו מירר במשך כמעט שנה וחצי של רצונות לעזוב, פומביים ולא פומביים, החזיק את האוהדים והמועדון כמעין "בני ערובה", יצא נגד המאמן, גרם לפיטוריו, יצא נגד האוהדים והפוך לשנוא נפשם – והוא עדיין מבקש שהחולצה שלו תופרש ותיתלה יום אחד על תקרת האולם בפלורידה.
לא בטוח שלא מגיע לו – אחרי הכל, היו לו שם 8 שנים נהדרות מבחינה מקצועית, הוא היה הכוכב הבלתי מעורער וסחב את הקבוצה לגמר 2009. אבל לאף אחד אחר אין עדיין חולצה על התקרה של המועדון בן ה-25 שנה. אפילו לא לשאקיל אוניל שהיה גדול לא פחות ממנו. ואפילו שאקיל, הפה הכי גדול בהיסטוריה, לא ביקש כזו בקשה. אז למה הווארד? כי הוא מעצבן. במהות שלו, הוא מציק.
ועם כל המטען הזה, מגיע הסנטר בן ה-28 לעונה החשובה בקריירה שלו.
"הוא לוקה בשריר החשוב ביותר בכדורסל"
"כשהגעתי ללוס אנג'לס, כולם אמרו שאני הסנטר הטוב בליגה. עכשיו, כשעזבתי, כולם טוענים שאני כבר לא". זה אולי הציטוט החזק ביותר של דווייט הווארד בקיץ האחרון, אחרי שהחליט לוותר על תוספת של 30 מיליון דולר, לוותר על ההזדמנות להיות במועדון ענק כמו הלייקרס, לוותר על הזדמנות להיכנס לכיתה של קארים, ווילט ושאק, ולעבור ליוסטון.
כולם באמת קשים איתו. כמו שכבר הבחנתם, גם כותב שורות אלה. מתקשים להפריד בין הווארד האישיות שמעוררת כל כך הרבה זעם, לבין הווארד – ללא ספק הסנטר הכי טוב בליגה ב-6-7 השנים האחרונות ואחד משחקני ההגנה הטובים אי פעם עם 3 זכיות רצופות.
אז מה באמת שווה הווארד מבחינה מקצועית? "דווייט אתלט בלתי רגיל ויש לו יכולות אתלטיות יוצאות דופן, אבל השריר החשוב ביותר בכדורסל נמצא בין האוזניים וכאן הוא לוקה בחסר". אמר קארים עבדול ג'אבר ל-ESPN. "אינטליגנציית המשחק של הווארד פשוט לא מספקת. יש לו בעיות בשני צדי המגרש, אין לו מהלך אחד מוביל בהתקפה שהוא טוב בו. אם לוקחים לו דברים בסיסיים מהמשחק, אין לו תשובה לזה".
ואכן, אם משווים את הווארד לסנטרים גדולים בעבר, הגיוון ההתקפי שלו מצומצם למדי עם משחק גב לסל לא מרשים בעליל. אותה תנועה יחידה שמבוססת על כוח ואתלטיות, ללא יכולת לקלוע בסבסוב, ללא יכולת משמעותית לקלוע ביד אחת (כמו קארים, למשל) או הטעיית כיוון בכתפיים. עלייתם של סנטרים שומרים גדולים וטובים כמו מארק גאסול, רוי היברט וסמואל דלמברט, עצרו את הווארד בעונה שעברה על 17.1 נק' בלבד. הם והשיטה של מייק דאנטוני.
לא על ההארדן לבדו
ועדיין, ספק אם מישהי בליגה הייתה מוכנה לוותר עליו. בגלל הגנה, בגלל התנועה הפנטסטית ללא כדור, בגלל היתרון העצום שלו בעידן הסמול בול המתהווה.
ייתכן כי יוסטון היא מקום מושלם עבורו. להיות הסקנד "גו-טו-גאי" אחרי ג'יימס הארדן והפעם להיות להיות חלק מהשיטה ולא כזה המצטרף אליה כמו בלוס אנג'לס. לא להילחם על זריקות עם קובי בראיינט אלא לשחק בשיתוף מלא עם הארדן.
להעניק לו את החסימות שהוא כה אוהב, לנוע ללא כדור, להטביע לכולם על הפרצוף. על הדרך, אולי הוא יוכל ללמוד משהו ממאמנו, קווין מקהייל, הנחשב לאחד משחקני הפוסט המוצלחים אי פעם, או אולי מהאקים אולאג'ואן, הסנטר שהביא שתי אליפויות לרוקטס.
לא בטוח שזה יסתיים בטבעת אליפות, אבל מצד שני, גם אם כן - זה לא אומר שנפסיק לחשוב שהוא מציק.
10 שחקני הגב לסל (משחק פוסט) הטוב בהיסטוריה
למורה שלכם היו עיניים בגב? הצחקתם את הרשימה הבאה. 10 שחקנים ענקיים שאהבו לראות בעיניים שלהם את היציעים, להרגיש בגבם את השומר ולהגיע לסל בצורה הטובה ביותר, בלי לראות אותו, אבל לדעת שהוא שם. דווייט הווארד – אולי כדאי שתלמד משהו מ-10 שחקני הפוסט הטובים בכל הזמנים.
10 – ארווידאס סאבוניס
היו המון רכזים בהיסטוריה, אבל ספק אם היו שחקנים שהצליחו לרכז את המשחק מאזור הצבע כמו שעשה הליטאי המבריק. הוא היה תופס את הכדור, לופת אותו ביד אחד ועם מגע כל כך עדין משחרר מסירה אינטליגנטית אחר מסירה אינטליגנטית.
9 – ג'ורג' מיקאן
הכוכב הראשון של הליגה ואחד הסנטרים הגדולים בכל הזמנים, זה שהוביל את הלייקרס ל-5 האליפויות הראשונות שלה, הוא-הוא זה שהמציא את משחק הפוסט. לפניו לא ידעו מה זה לשחק עם הגב לסל, עד שהוא הגיע עם ה-"mikan drill", סדרת אימונים מיוחדת לגבוהים, הנלמדת עד היום בבתי הספר לכדורסל ומהווה את הבסיס לעמדה מספר 5. וכן, הוא גם המציא את ההוק שוט.
8 – טים דאנקן
הפאוור פווורוד הטוב בהיסטוריה, שהוביל את סן אנטוניו ל-4 אליפויות, הוא ארסנל שלם של נשקים עם הגב לסל. היכולת לפנות לעצמו עם סיבוב, שטח קטן לזריקה מהירה עם הלוח, הפכה לבלתי עצירה ב-16 השנים האחרונות.
7 – קובי בראיינט
את המהלכים שלו עם הגב לסל למד כוכב הלייקרס ממייקל ג'ורדן, אבל הוא מבצע אותם לא פחות טוב ממנו. יכולת להסתובב לשני הצדדים, כדרור מעולה בשתי הידיים וזריקת FADE-AWAY בלתי ניתנת לעצירה.
6 – ווילט צ'מברליין
אם נביט היום במשחק הפוסט של ווילט צ'מברליין האגדי, זה ייראה מעט לא מלוטש, חסר טכניקה. אבל נכון לימים בהם שלט בליגה והפך לשחקן הדומיננטי בזמנו, איש לא יכול היה ל-"שמשון הגיבור", ברגע ששלח את ישבנו לאחור, השתמש בכוח המופלא שלו ועשה את הדרך לטבעת.
5 – קארים עבדול ג'אבר
הסנטר שזכה ב-6 אליפויות וב-6 תארי MVP של הליגה, עשה זאת בעיקר בזכות התנועה הכי מוכרת שלו בפוסט – ההוק שוט. הזריקה האלגנטית והיעילה בהיסטוריה. להוריד כדרור אחד לרצפה, לקחת 2.18 מ', למתוח אותם בעוד כמטר וחצי של יד מושטת מעלה ולקלוע. ולקלוע. ולקלוע. ושוב – לקלוע.
4 – קווין מקהייל
הפאוור פורוורד של בוסטון סלטיקס הגדולה בשנות ה-80, היה האיש שהמציא, פשוטו כמשמעו, את משחק הפוסט המודרני. מלבד המקום הראשון ברשימה שלנו, מקהייל היה שחקן הפוסט המגוון בהיסטוריה, עם אינספור תנועות והטעיות כתפיים, שהשאירו את השומרים שלו המומים. גם אותנו. "הוא השחקן הטוב ביותר ששמרתי עליו", אמר צ'ארלס בארקלי.
3 – שאקיל אוניל
מתי בפעם האחרונה ראיתם משאית בגובה 2.17 מ' ומשקל של 147 ק"ג, נעה בכזו זריזות רגליים, בכזו קלות על שטח מגרש כל כך קטן באזור הצבע? השחקן החזק ביותר אי פעם שהשתמש במשחק הגב לסל. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את דיקמבה מוטומבו (בסרטון למטה).
2 – מייקל ג'ורדן
את משחק הפוסט למד ג'ורדן רק בשלב מאוחר יחסית של הקריירה, כשהבין שהריצות והדאנקים לא יהיו אלה שיעניקו לו טבעות. אחרי שחזר מהפרישה הראשונה, הוא כבר הפך את משחק הפוסט למלאכת מחשבת.
כדרור איטי, מחושב, כזה שכמעט "מרדים" את היריב, ואז ברגע שאף אחד לא שם לב, להסתובב, פעם לימין ופעם לשמאל, לעלות מעלה-מעלה ולשחרר זריקה עם אחוזים מדהימים. תנועות הגב לסל של ג'ורדן, הם אלה שהשאירו אותו הסקורר המוביל בליגה גם באמצע שנות ה-30 שלו, כשהאתלטיות צנחה והגיל עשה את שלו. הגיל כן, הפוסט לא.
1 – האקים אולאג'ואן
הרי לא באמת חשבתם אחרת. בלרינה ענקית שנעה באלגנטיות על המגרש, כאילו היה מדובר בהופעת מחול. הסנטר שנולד בניגריה והיה בכלל שחקן כדורגל בצעירותו, ניצל את זריזות הרגליים שעבד עליה על הדשא באפריקה, כדי להפוך ל-ביג-מן הכי מעורר השראה מאזור הצבע.
הוא פשוט היה גאון בתנועה. ה-"דריים שייק" שקרוי על שמו, היה תאווה לעיניים. ללכת ימינה, ללכת שמאלה, להקפיץ את היריב, לחכות שיירד, להקפיץ אותו שוב ורק אז להטביע. אומנות.
לפנייה לכתב/ת 
